מערכת היחסים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל החלה בקרע עמוק שלווה במתיחות צבאית מתמדת. הכתוב מציין כי התקיימה מלחמה רציפה בין רחבעם לירבעם, קביעה המעוררת קושי לאור העובדה שבתחילת המלוכה מנע שמעיה הנביא מרחבעם לצאת למלחמה, והעם אכן ציית לו מתוך הבנה שפילוג הממלכה הוא גזירה מאת ה׳.
הפרשנים מציעים שתי דרכים עיקריות ליישב סתירה זו. הגישה המרכזית מתמקדת בציר הזמן, ולפיה האיסור הנבואי היה תקף רק בתחילת המלוכה, כאשר רחבעם טרם השלים עם המצב וביקש להשיב אליו את הממלכה כולה. אף שבאותה עת הוא אכן נמנע מלהילחם, הרי שלאחר שעבר זמן הוא חזר לאחוז בנשק, והמלחמות ביניהם נמשכו כָּל הַיָּמִים, עד יום מותו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
מנגד, יש המבארים את המונח וּמִלְחָמָה לא כמערכה צבאית כוללת ומאורגנת. לפי גישה זו, הנביא אכן עצר את רחבעם מלשלוח צבא סדיר בשלב שבו שבטי ישראל טרם התארגנו, והמלחמה המוזכרת כאן באה לידי ביטוי בסכסוכים אלימים ובפשיטות הדדיות שהתרחשו באופן תדיר לאורך הגבול המשותף בין הממלכות [ביאור שטיינזלץ].