סיום תקופת שלטונו של רחבעם טומן בחובו ניגוד עמוק בין השתייכותו לשושלת המלוכה המפוארת לבין בחירותיו הרוחניות האישיות. עם מותו, מציין הכתוב כי וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו, כלומר הוא זכה להיקבר פיזית בקברי המלכים של דוד ושלמה בעיר דוד, ולאחריו עלה לשלטון בנו אֲבִיָּם, המוכר גם בשם אביה [ביאור שטיינזלץ].
אולם, הכתוב מדגיש שוב את מוצאו ומציין כי וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית, אף על פי שפרט זה כבר הוזכר קודם לכן. חזרה זו מעוררת את תשומת לבם של הפרשנים, והם מציגים שתי גישות מנוגדות באשר למשמעותה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחזרה על שם אמו נועדה להדגיש את מצבו הרוחני הירוד עד רגעיו האחרונים. למרות שרחבעם נקבר עם אבותיו, הרי שלבו לא היה כלבבם. אזכורה של אמו העמונית בשעת מותו בא ללמד כי הוא לא חזר בתשובה, אלא המשיך לדבוק בעבודה הזרה של אמו שחיה בחטא, ומת בפשע [אברבנאל]. אמו היא זו שהסיתה אותו לרוע לאורך כל חייו [מלבי"ם], ועד יום מותו הוא דמה במעשיו למעשיה [מצודת דוד].
מנגד, קיימת גישה ייחודית הרואה באזכור הכפול דווקא נקודת זכות. לפי פירוש זה, הכתוב חוזר על שם אמו כדי להורות שהיא הייתה אישה ראויה ומבוררת, ובזכותה זכה רחבעם למלכות, כך שהיא היוותה למעשה סיבה וייסוד להמשכיות מלכות בית דוד [חומת אנך].
המשכיות זו של מלכות בית דוד, הבאה לידי ביטוי בהמלכת בנו תחתיו, אינה מובנת מאליה. חטא העבודה הזרה של רחבעם היה אמור להוביל משורת הדין להסרת המלכות מעליו לחלוטין. עם זאת, ה' שמר על הבטחתו לדוד שלא להסיר ממנו את המלכות כליל כפי שעשה לשאול, ולכן השאיר בידי רחבעם וזרעו את השלטון על שבט יהודה, וכך נשמר הייעוד של זרע דוד גם לאחר מותו [אברבנאל].