נבואת הזעם על בית ירבעם נחתמת באות מיידי, קשה אך מדויק, הקושר בין צעדיה של האם לבין רגע מותו של בנה החולה.
הנביא אומר לאשת ירבעם כי בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה, כלומר, ברגע שבו כפות רגליה יגיעו אל העיר, הילד ימות. המילה בְּבֹאָה היא צורת מקור בתוספת האות ה' בסופה, ומשמעותה הפשוטה היא "בבוא" [רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ].
תזמון מותו של הילד משמש כאות ומופת לאמיתות הנבואה כולה. הרלב"ג מדגיש את העוצמה שבאות זה, שכן קצב ההליכה תלוי לחלוטין בבחירתה החופשית של האם. היא יכולה לצעוד במהירות, במתינות או אף להתעכב בדרך, אך ה' יכוון את מות הילד בדיוק לרגע כניסתה לעיר. יתרה מזאת, גם אם תנסה להתחכם ולא לשוב לביתה כלל בניסיון למנוע את הגזירה, הילד ימות באותה השעה שבה הייתה אמורה להגיע.
אף על פי שהבשורה קשה, מותו המיידי של הילד אינו רק עונש, אלא טומן בחובו חסד מיוחד. הפרשנים מסכימים כי הילד נלקח כעת מן העולם כדי שיזכה להספד ראוי ולקבורה מכובדת בקבר משפחת ירבעם. זכות זו תישלל משאר בני המשפחה, אשר ימותו בחרפה ולא יזכו לבוא אל קבר.
זכות הקבורה וההספד נפלה בחלקו משום שנמצא בו דבר טוב. על פי מסורת חז"ל, ירבעם אביו הציב שומרים ומחסומים בדרכים כדי למנוע מעם ישראל לעלות לרגל לירושלים, אך הילד ביטל את אותם משמרות ואף עשה את הדרך ועלה לרגל בעצמו [אברבנאל, מלבי"ם]. המלבי"ם מוסיף נדבך פסיכולוגי ורוחני למעשה זה ומסביר כי גם אם הילד לא היה צדיק גמור בשאר אורחות חייו, מעשהו הטוב נחשב לגדול ומשמעותי במיוחד דווקא משום שצמח בתוך סביבה רעה כבית ירבעם. למרות שהוסת לעשות רע והוצבו בפניו מכשולים רבים מבית, הוא ידע לעמוד מולם ולבחור בטוב.