ההידרדרות הרוחנית והפנימית בממלכת יהודה נותנת את אותותיה ומזמינה צרות גם מן החוץ, כאשר מעצמה זרה מאיימת להכניע את הבירה. בפסוק מופיעה המילה שושק בכתיב, אך היא נקראת שִׁישַׁק [מנחת שי].
באשר לזהותו של שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם ומניעיו לעלות למלחמה, הפרשנים מציגים שני כיוונים מרכזיים. הגישה המדרשית מזהה את שישק עם פרעה נכה, ומסבירה כי שמו נגזר מהמילה "שוקק" – שכן הוא היה מתאווה ומשתוקק כל ימיו להשיג את כסא השן המפואר של שלמה המלך חתנו, ועתה עלה כדי לקחת אותו [רש"י, חומת אנך], אם כי יש שהסתייגו מעט מזיהוי זה [חומת אנך]. לעומת זאת, הגישה ההיסטורית-מדינית מצביעה על כך ששישק עמד בראש מעצמה צבאית חזקה דיה כדי להכניע את ירושלים [ביאור שטיינזלץ]. אף שסיבת המלחמה אינה מפורשת בפסוק, נראה כי שישק בא להילחם בירושלים בעבור בן בריתו, ירבעם, אשר ברח אליו למצרים בעבר ומצא אצלו מקלט [אברבנאל].
העיתוי שבו התרחשה הפלישה, בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אינו מקרי ומצביע על ענישה אלוהית מיידית וקפדנית. רחבעם ועם יהודה הלכו בדרך ה' במשך שלוש שנים, חטאו בעבודה זרה בשנה הרביעית, וכבר בשנה החמישית נענשו. ה' דקדק עמם באופן מיידי משום שבית המקדש וקדושתו שכנו בתוכם, זאת בניגוד לאורך הרוח שהפגין כלפי ממלכת ישראל. שישק הגיע עם צבא אדיר של מאות רכבים ורבבות פרשים, ולכד את ערי המצודה עד ירושלים. רק לאחר ששמעיה הנביא הוכיח את בני יהודה והם נכנעו וחזרו בתשובה, ה' הבטיח שלא ישחיתם כליל, אך גזר עליהם להשתעבד לשישק. השעבוד למצרים היווה עונש של מידה כנגד מידה: כשם שיהודה בחרו לשלב את עבודת ה' במקדש יחד עם עבודת אלוהים אחרים בבמות, כך נגזר עליהם לחוות על בשרם את ההבדל שבין עבודת ה' לבין עבדות למלכי האדמה [אברבנאל].