עונשם של בני ישראל על חטאיהם אינו מגיע בבת אחת, אלא מתרחש בתהליך הדרגתי של מכות וגלות, הנובע מבחירתם המודעת להוסיף על חטאי מנהיגיהם.
תחילה נאמר וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל, מכה אחר מכה [ביאור שטיינזלץ], שלב שהחל היסטורית בימי חזאל [מלבי"ם]. המכות יגרמו לישראל להיות חסרי יציבות, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהקנה, בשל רכותו והיעדר אחיזה יציבה, מטלטל ומתנודד גם ברוח קלה ואף מכה את עצמו בסביבתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצגת תפיסה מנחמת של חז"ל ולפיה גם בשעת קלקלה ופורענות, ישראל נמשלו לקנה במים – אמנם הוא נד ונע, אך גזעו אינו נעקר ממקומו [רד"ק].
לאחר שלב ההכאה, מגיע שלב העקירה מן הארץ: וְנָתַשׁ משמעו עקירה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ופעולה זו תתבצע על ידי מלך אשור [מלבי"ם]. לאחר מכן וְזֵרָם, כלומר יפזר אותם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], מֵעֵבֶר לַנָּהָר. ישנה מחלוקת לגבי זיהוי הנהר: רוב הפרשנים מזהים אותו עם נהר פרת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ולצידו מוזכרים גם נהרי כוש [רד"ק], בעוד שיש המזהים זאת עם נהר גוזן שאליו גלו ישראל [מצודת דוד]. פיזור זה, על ידי סנחריב, מהווה את השלב הסופי של העונש [מלבי"ם].
הסיבה לעונש הכבד מפורשת במילים יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם, שהם אילנות שנעבדו כעבודה זרה [מצודת ציון]. עולה השאלה מדוע העונש מיוחס דווקא לעשיית האשרים ולא לחטא המרכזי של עגלי הזהב שהקים ירבעם. ההסבר לכך הוא שבעוד שלעבודת העגלים העם נגרר מתוך פיתוי או אונס מצד ירבעם, הרי שאת האשרות הם הוסיפו לעבוד מיוזמתם העצמית באופן של מַכְעִיסִים אֶת ה'. עצם התוספת העצמאית הזו נועדה להכעיס, ובגללה בסופו של דבר נזקף לחובתם גם חטא העגלים [מלבי"ם].