ההידרדרות הרוחנית בממלכת יהודה בימי רחבעם באה לידי ביטוי באימוץ מחודש של פולחני כנען. מגמה זו, שהחלה בעקיפין עוד בימי שלמה המלך, לא נבלמה על ידי רחבעם, והעם חזר למעשי התועבה של יושבי הארץ הקודמים [ביאור שטיינזלץ].
במוקד החטא עומד הקָדֵשׁ. יש המפרשים מונח זה באופן כללי כזנות וניאוף [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. לעומת זאת, אחרים מסבירים כי מדובר בזונות ממין זכר שהיו מיועדים למשכב וקשורים לפולחן האשרה, מה שהופך את מעשיהם לתועבה כפולה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
באשר למילים עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה', הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאנשי יהודה הם אלו שביצעו את המעשים, תוך חיקוי הגויים שה' גירש מן הארץ. מנגד, מוצגת גישה ולפיה הקָדֵשׁ המוזכר מתייחס לכנענים עצמם שנותרו בארץ. לפי פירוש זה, הגויים הם אלו שעשו את התועבות, ואילו חטאם של בני ישראל הסתכם אך ורק בכך שלא מיחו בידם ולא עצרו בעדם [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, הצירוף הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם חריג, שכן ה"א הידיעה נוספה למילה אף על פי שהיא בסמיכות [רד"ק]. לחלופין, ניתן להבין את הביטוי כאילו חסרה בו מילת סמך, והכוונה היא לתועבות שהן התועבות של הגויים [מלבי"ם].