גורלה של ממלכת ישראל נחתם לעונש ולחורבן, והאחריות ההיסטורית מיוחסת להשחתה הרוחנית שהוביל מלכם הראשון. המילים וְיִתֵּן אֶת יִשְׂרָאֵל מנוסחות כמקרא קצר [רד"ק], ומשמעותן היא מסירת העם לעונש שנגזר עליו [מצודת דוד]. הפרשנים מציגים כיוונים משלימים להבנת מהות המסירה: יש המפרשים זאת כמסירת העם לקללה ולשממה [רד"ק, אברבנאל], ויש המסבירים כי מדובר במסירתם לידי אויבים שיגלו אותם מארצם [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
העונש בא בִּגְלַל – כלומר, בעבור [מצודת ציון] – חטאיו של ירבעם. ירבעם הוא הסיבה המרכזית לרעה הבאה על העם, שכן הם אלו שבחרו להמליך אותו עליהם מלכתחילה [אברבנאל]. הפסוק מפרט את אשמתו של ירבעם בשני מישורים: אֲשֶׁר חָטָא מתייחס לחטאיו האישיים, וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מתייחס למעשיו שגרמו לאומה כולה לחטוא, כדוגמת הצבת עגלי הזהב [מצודת דוד].
עולה התהייה מדוע העם כולו נענש בחומרה אם ירבעם הוא זה שהחטיא אותם. התשובה לכך נעוצה בעובדה שהעם הוסיף לחטוא מעצמו. בכך הוכיחו בני ישראל כי השתתפותם בחטאים נעשתה מתוך נוחות, רצון והסכמה, והם אינם יכולים לטעון שפעלו מתוך אונס או כפייה [מלבי"ם].