גורלו של בן ירבעם חורג מזה של שאר בני השושלת שנידונו לכליה, והוא זוכה לחסד אחרון של אבל וקבורה מכובדת. המילים וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר מלמדות כי הוא היחיד ממשפחת ירבעם שיזכה להיקבר במנוחה ובכבוד [ביאור שטיינזלץ], בעוד שאר בני המשפחה לא יזכו כלל להגיע לקבר [רלב"ג].
הסיבה לזכות ייחודית זו טמונה במילים יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב. כלומר, היו בו מעשים טובים ביחסיו אל ה' [ביאור שטיינזלץ]. השימוש בפועל נִמְצָא מרמז על כך שהטוב שבו היה בבחינת מציאה נדירה, שכן הוא היה היחיד בכל בית ירבעם שהיה בו טוב, בניגוד מוחלט לשאר בני הבית [מצודת דוד, חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי הכתוב אינו מגלה במפורש מהו אותו דָּבָר טוֹב. עם זאת, על פי מסורת חז"ל, מעשהו הטוב קשור לעלייה לרגל לירושלים. ירבעם אביו הציב שומרים ומחסומים בדרכים כדי למנוע מעם ישראל לעלות לבית המקדש בחגים. בנו, לעומת זאת, סילק את המחסומים הללו [רד"ק], או שביטל את משמרתו שלו כשומר, ועלה בעצמו לרגל [רש"י, מצודת דוד].
בדרך הדרש, יש מי שמסביר כי דָּבָר טוֹב משמעו קיום של מצווה אחת בודדת בשלמות וכתקנה, שדי בה כדי לזכות את האדם בחיי העולם הבא [חומת אנך].
לצד זאת, מודגש כי למרות אותו מעשה חיובי, ככל הנראה דבקו בו גם חטאים ומעשים רעים רבים. ההוכחה לכך היא שגמולו הסתכם בקבורה מכובדת בלבד; אילו היה צדיק גמור, היה זוכה לשכר גדול יותר, כגון ירושת כיסא המלוכה לאחר אביו [רלב"ג].