תוכחת הנביא מעמידה את חטאו של ירבעם כנקודת שפל חסרת תקדים בהיסטוריה של המלוכה. כאשר הנביא קובע כי ירבעם הרע לעשות מִכֹּל אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ, הוא רומז לשלמה ולרחבעם [מצודת דוד]. קביעה זו משמשת את הפרשנים כדי להוכיח ששלמה המלך לא חטא בעבודה זרה בעצמו, אלא רק העלים עין ממעשי נשותיו הנכריות; שכן, אילו שלמה היה עובד עבודה זרה בפועל, לא ניתן היה לומר שמעשיו של ירבעם חמורים יותר [רלב"ג].
ההבדל המהותי בין המלכים מתבטא במניע ובכוונה. בעוד ששלמה לא מיחה בנשותיו מתוך אהבתו אליהן, ירבעם יצר את העבודה הזרה לעצמו (לְּךָ), ומתוך כוונה מפורשת למרוד ולהכעיס את ה' (לְהַכְעִיסֵנִי) [מלבי"ם]. מעשים אלו כללו עשיית מַסֵּכוֹת, שהן עבודות זרות העשויות מהתכת מתכת [מצודת ציון]. הנביא אינו מדקדק בטיבם התיאולוגי של עגלי הזהב שהציב ירבעם בבית אל ובדן, אלא מציג אותם כעבודה זרה לכל דבר [ביאור שטיינזלץ].
הנתק המוחלט של ירבעם מה' מומחש במילים וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ. המילה גַוֶּךָ משמעותה גופך, או החלק האחורי של האדם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי זהו דימוי לאדם המשליך דבר מה לאחוריו כדי שלא יראה אותו ולא יפנה אליו עוד, ביטוי הממחיש התעלמות מוחלטת מה' וממצוותיו [מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג]. בניגוד לשלמה שאמנם חטא אך לא עזב את עבודת ה', ירבעם הפנה עורף והרחיק את עבודת ה' מעל פניו לחלוטין [מלבי"ם, רד"ק].