גדולתו של שלמה התבטאה בהתרחבות טריטוריאלית עצומה ובהוד מלכות שדרש חצר מלוכה עשירה ושולחן רחב ידיים, כיאה למעמדו [מלבי"ם]. שלטונו התחלק לשני רבדים: מצד אחד, הודו וחכמתו הקנו לו יוקרה, השפעה וממשלה על כלל המלכויות בעולם. מצד שני, שליטתו המעשית והישירה התקיימה בגבולות הגיאוגרפיים המפורטים בפסוק [חומת אנך].
גבולות הממלכה החלו מִן הַנָּהָר, שלפי רוב הפרשנים הוא נהר פרת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ויש המזהים אותו כנהר היוצא מעדן, המייצג את קצה המזרח [מצודת דוד]. משם השתרעה הממלכה עד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים והמשיכה דרומה עַד גְּבוּל מִצְרָיִם [ביאור שטיינזלץ].
העמים שחיו באזורים אלו היו יראים מפני שלמה [רד"ק], והיו מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אותו. אף שלא כל התושבים היו משועבדים אליו ישירות, כולם היו כפופים למרותו וראו בו את המלך העליון [ביאור שטיינזלץ], עבדו אותו והעלו לו מס [מצודת דוד].
לשליטה רחבה זו הייתה משמעות כלכלית כבירה. מכיוון שהעמים הכנועים הם אלו שהגישו מנחה ונשאו בעול המיסים, ההוצאות העצומות של החזקת שולחן המלך וממלכתו לא נפלו כמשא על העם. כך יכלו ישראל ליהנות מהשפע והעושר שהגיעו מן הארצות הכפופות להם [מלבי"ם].