בניית המקדש דרשה גישה אדריכלית ורוחנית יוצאת דופן, שבה הושקעו מאמץ ופאר דווקא בחלקים הנסתרים מן העין, לא פחות מאשר באלו הגלויים. פעולת החציבה מתוארת במילה וַיַּסִּעוּ, שמשמעותה עקירה של האבנים מתוך ההר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו בהבנת טיבן של האבנים וייעודן. רוב הפרשנים מסבירים כי אֲבָנִים יְקָרוֹת אינן בהכרח אבני חן, אלא אבנים כבדות, מקשיות וחזקות במיוחד, הראויות לשמש בסיס איתן ליסודות הבניין [רש"י, רלב"ג, מצודת ציון, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה כפשוטה – אבנים נדירות ביופיין ובאיכותן, כגון אבני שיש טהור שהובאו ממחצב מיוחד [רד"ק, מלבי"ם]. תכונה נוספת של האבנים היא היותן אַבְנֵי גָזִית, כלומר אבנים שסותתו והוחלקו בעזרת כלי עבודה כך שפניהן ישרות וזוויותיהן ניצבות ומדויקות לחלוטין [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, שטיינזלץ].
מחלוקת מעניינת עולה באשר למיקומן של האבנים השונות בבניין. גישה אחת גורסת כי האבנים הגדולות והכבדות נועדו ליסודות, ואילו אבני הגזית הקטנות יותר נועדו להמשך בניית הקירות הגלויים [רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית והעמוקה יותר דוחה חלוקה זו. בדרך כלל, בנאים משתמשים באבנים פשוטות, גסות ובלתי מסותתות עבור יסודות הבניין, שכן הן נקברות באדמה ואיש אינו רואה אותן, ואילו את האבנים היפות והמסותתות הם שומרים לקירות החיצוניים. אולם שלמה המלך, מתוך נדיבות וגדלות לב, ציווה לפעול בניגוד להרגל האנושי: הוא דרש שגם היסודות הנסתרים ייבנו מאבנים עצומות, יקרות ומסותתות למשעי. הסיבה לכך היא שהמלך בנה בית לה', הראה ללבב ולא רק לעיניים, ולכן שלמות הבניין והדרו היו צריכים להתקיים גם בחלקיו הנסתרים ביותר [אברבנאל, מלבי"ם, מצודת דוד].
רובד נוסף להשקעה העצומה ביסודות הנסתרים נעוץ בקדושת המקום. שלמה המלך קידש את שטח המקדש עד לעומק התהום. מכיוון שגם מעמקי האדמה במקום זה קדושים, כבוד הקדושה חייב הנחת אבנים יקרות וחשובות גם ביסוד שאינו ניכר לעין [נחל שורק, חומת אנך, אהבת יהונתן].
מבחינה מעשית, סיתות האבנים והכנתן דרשו זהירות מיוחדת. מפאת קדושת המקדש, נאסר להשמיע בו קול של כלי ברזל. לכן, מלאכת הסיתות של אותן אבני גזית נעשתה כולה בחוץ, באזורי החציבה, ורק לאחר שהיו מוכנות ומושלמות הן הובאו אל פנים אתר הבנייה [רש"י, שטיינזלץ].