הקמת המקדש הייתה מפעל כביר ומתוכנן בקפידה, שדרש שיתוף פעולה בינלאומי והכנה מדוקדקת הרחק ממקום הבנייה עצמו. לאחר חציבת האבנים וקציצת העצים בהרים, החלו האומנים במלאכת העיבוד. וַיִּפְסְלוּ משמעו סיתות, החלקה וייפוי של פני האבנים והעצים [מלבי"ם, מצודת ציון]. מלאכה זו נעשתה בשיתוף פעולה הדוק בין בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם, כאשר אומנים ואדריכלים מומחים מישראל עבדו יחד עם בעלי מלאכה ששלח חירם מארצו [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד].
אליהם הצטרפו וְהַגִּבְלִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשי האומה או העיר גְבַל, שהיו ידועים כמומחים גדולים לסיתות אבנים ובנייה [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים שהשם אינו מציין בהכרח מקום אלא מקצוע, מלשון "גבול", כלומר אומנים שתפקידם היה לפסל את האבן במידה המדויקת והמוגבלת הנדרשת לקיר, או בנאים המומחים בהקמת חומות [רד"ק].
המטרה של כל העבודה הזו הייתה וַיָּכִינוּ, לשון הזמנה והכנה מראש [רש"י]. האומנים הכינו את הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים בשלמות כזו, שכל פריט שהובא אל הר הבית היה מותאם לחלוטין להנחה במקומו ללא צורך בשום תיקון או עיבוד נוסף. הכנה מוקדמת זו היא הסיבה לכך שלא נשמע קול של כלי ברזל בתוך הבית עצמו במהלך בנייתו, דבר המעיד על שלמותו של המבנה [מלבי"ם, רלב"ג].
מעבר ליעילות המעשית, ההכנה המוחלטת של החומרים מראש חושפת רובד של השגחה עליונה. מכיוון שכל החומרים והאומנים היו מוכנים, ניתן היה לסיים את בניית המקדש מוקדם יותר. העובדה שהמלאכה לא הסתיימה באקראי, אלא עוכבה בכוונה, נועדה כדי שהמקדש יושלם בדיוק ביום המיוחד שיועד לכך מאת ה' [אהבת יהונתן].