מערך הבנייה העצום של שלמה המלך דרש שדרת ניהול ופיקוח קפדנית, והכתוב מפרט את מספר המנהלים שהופקדו על הפועלים הרבים.
המילה לבד מציינת כי מספר זה של מפקחים בא בנוסף למניין הפועלים הפשוטים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים הם השרים והנוגשים שהוצבו והופקדו על המלאכה [רש"י, מצודת ציון]. תפקידם של הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה היה למשול בפועלים, לנגוש בהם ולפקח מקרוב על קצב העבודה ועל איכותה [רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ].
הסוגיה המרכזית בפסוק, שעליה עומדים רוב הפרשנים, היא הסתירה המספרית מול ספר דברי הימים. בעוד שפסוקנו מונה שלשת אלפים ושלש מאות מפקחים, בספר דברי הימים נמנים שלשת אלפים ושש מאות.
הפרשנים מסכימים כי הפער נובע מהמבנה ההיררכי של שדרת הניהול. שלשת אלפים ושלוש המאות המוזכרים כאן היו המפקחים הישירים על מאה וחמישים אלף הפועלים, כך שכל אחד מהם היה ממונה על כחמישים פועלים פחות או יותר. שלוש המאות הנוספים המוזכרים בדברי הימים היו למעשה מנהלים בכירים יותר, שהיו ממונים על המפקחים הזוטרים עצמם, כך שכל מנהל בכיר פיקח על עשרה מפקחים [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
כדי ליישב סתירה מספרית נוספת הקיימת בין הספרים לגבי מניינם של השרים הבכירים ביותר (חמישים וחמש מאות בספר מלכים לעומת מאתיים וחמישים בדברי הימים), מציג [רש"י] חלוקה דמוגרפית של כוח האדם. לדבריו, העבודה הפיזית הקשה של נשיאת המשאות וחציבת האבנים בהר הוטלה על גרים, ואילו ערי המסכנות נבנו על ידי פועלים ישראלים. ספר מלכים בחר לצרף יחד שלוש מאות שרים בכירים של הגרים יחד עם מאתיים וחמישים השרים הישראלים (סך הכל חמש מאות וחמישים), בעוד שספר דברי הימים מנה את כל שדרת הפיקוח של הגרים, זוטרים ובכירים כאחד, בנפרד (שלשת אלפים ושש מאות), ואת שרי הישראלים בנפרד (מאתיים וחמישים).