שלמה המלך ניגש להשלים את מפעלו של אביו ולהקים את המקדש, כהתגשמות מדויקת של הבשורות וההבטחות האלוהיות. הביטוי וְהִנְנִי אֹמֵר מתפרש כהבעת רצון וכוונה מעשית לבנות את הבית [שטיינזלץ].
מעבר לעצם הבנייה, ישנה חשיבות עליונה למניע שעומד מאחוריה; שלמה מדגיש כי הוא ניגש לבנות את הבית לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי – מתוך כוונה טהורה ומיוחדת לשם ה' בלבד, ללא כל פנייה או אינטרס חיצוני. מכיוון ששלמה כבר יושב על כיסאו בביטחון ונהנה מממלכה יציבה ושלווה, הוא אינו בונה את המקדש מתוך תקווה לזכות במנוחה ממלחמות. מצב אידיאלי זה מאפשר לו לקיים את ייעודו של הבית לִשְׁמִי, כלומר בנייה לשמה ולשם ה' בייחוד, שכן טהרת הכוונה היא היסוד המרכזי והרצוי ביותר בהקמת הבניין הקדוש [מלבי"ם].