הקשר הכלכלי והמדיני בין ממלכת ישראל לממלכת צור בא לידי ביטוי בתשלום הנדיב שמעניק שלמה לחירם תמורת העצים שסיפק לבניין המקדש. התמורה אינה מסתכמת רק בכמות גדולה של יבול, אלא מתאפיינת באיכות יוצאת דופן ובאספקה קבועה, המעידות על עושרו של שלמה ועל יחסיו עם בני בריתו.
המילה מַכֹּלֶת משמעותה מאכל ומזון, והכוונה בצירוף מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ היא לאספקת צורכי המחיה של אנשי בית חירם. מבחינה דקדוקית, המילה נגזרת מן המילה "מאכולת", כאשר האות אל"ף נבלעת בהגייה [רד"ק, מנחת שי].
בנוסף לחיטים, שלמה מעניק לחירם שֶׁמֶן כָּתִית. הפרשנים מסכימים כי מדובר בשמן נקי ומשובח ביותר, בדומה לשמן ששימש להדלקת המנורה במשכן. איכותו הגבוהה נובעת מתהליך הפקתו: הזיתים אינם נטחנים בריחיים רגילים של בית בד, אלא נכתשים ידנית במכתשת. שיטה זו מוציאה את השמן הראשוני והנקי ביותר, המותיר פחות שמרים ופסולת בהשוואה לשמן טחון [רש"י, רלב"ג, שטיינזלץ].
הענקת השמן מעידה על נדיבותו של שלמה. חירם ביקש תחילה אספקת חיטים בלבד כתשלום חד-פעמי, אך מאחר שחירם הגדיל לעשות והוסיף משלו עצי ברושים מעבר למה שנתבקש, שלמה גמל לו והוסיף מיוזמתו גם את השמן המשובח [מצודת דוד, אברבנאל]. תשלום זה נועד במפורש לכלכלת ביתו האישי של מלך צור, וזאת בנפרד מן השכר ששילם שלמה לעבדי חירם שעבדו בפועל בכריתת העצים [רלב"ג].
באשר למשך הזמן שבו הוענקה האספקה שָׁנָה בְשָׁנָה, קיימת מחלוקת בין המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתשלום השנתי ניתן לאורך כל התקופה שבה עסקו עבדי חירם בכריתת העצים בלבנון ובמפעלי הבנייה של שלמה [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי שלמה העניק לחירם את המזון מדי שנה במשך כל ימי חייו. לפי תפיסה זו, האספקה התמידית לא הייתה רק תשלום, אלא הפגנת כבוד ועוצמה מצד שלמה, שכן מלך זר הפך לסמוך על שולחנו ומקבל ממנו קצבה קבועה כדרך שעבד מקבל מאדוניו [אברבנאל].