גדולתו השכלית של שלמה נמדדת בהשוואה למעצמות הידע הגדולות של העולם העתיק. בימיו, אומות המזרח ומצרים החזיקו במסורות מפותחות וראו עצמן כמרכז התרבות האנושית [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין כי חכמתו וַתֵּרֶב, כלומר התרבתה והייתה גדולה יותר משלהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי לכל אומה הייתה התמחות ייחודית משלה. בְּנֵי קֶדֶם, הם עמי המזרח, התאפיינו בידע נרחב בחקר הכוכבים והמזלות. בנוסף לכך, הם היו בקיאים בשיחת עופות לצורך ניחוש, חכמה המכונה בלשון חז"ל ובערבית "טייר" [רד"ק, מצודת דוד].
לעומתם, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחָכְמַת מִצְרָיִם התמקדה במדעי הטבע. המצרים היו בקיאים בחוקיות הטבעית, בהרכב החומרים ובהתמזגות היסודות השונים. ידע מעמיק זה בתכונות החומר הוא שעמד בבסיס יכולותיהם של החרטומים המצרים, ואפשר להם לבצע פעולות מתוחכמות שנראו כלהטים וכמעשי כשפים. חכמת שלמה הקיפה ועלתה על כל תחומי הידע הייחודיים הללו גם יחד.