ההסכם הלוגיסטי בין חירם מלך צור לשלמה המלך מציג חלוקת עבודה ברורה ומדויקת להעברת עצי הארזים העצומים שנועדו לבניין המקדש. התוכנית מנצלת את הים התיכון כנתיב תעבורה מרכזי, תוך הגדרת תחומי האחריות של כל צד והתמורה הכלכלית לעסקה.
בשלב הראשון של המבצע, עובדיו של חירם יורידו את העצים מהרי הלבנון אל חוף הים הסמוך [מלבי"ם, מצודת דוד]. בשל גודלם ומשקלם הרב של העצים, הדרך הפשוטה והיעילה ביותר להעבירם דרומה הייתה דרך הים [ביאור שטיינזלץ]. לשם כך, חירם מצהיר וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לקשירת הקורות הגדולות זו לזו כדי ליצור רפסודות, אותן יציפו על פני המים וינהיגו כפי שמשיטים ספינות. [מצודת ציון] מוסיף פן לשוני ומסביר כי המילה נגזרת מעניין הנהגה והובלה, בדומה לרועה המנהיג את צאנו.
חירם מתחייב להוביל את הרפסודות בים עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי, כלומר ליעד החופי ששלמה יודיע לו עליו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. [רלב"ג] מעיר כי מאחר שהים היה תחת אזור שליטתו של חירם, הוא קיבל על עצמו את האחריות להובלה הימית עד לגבול ממלכתו של שלמה. כאשר יגיעו ליעד, יבצעו אנשי חירם פעולה של וְנִפַּצְתִּים שָׁם. פעולה זו מוסברת על ידי הפרשנים כהתרת הקשרים שאיגדו את הרפסודות, פירוקן והוצאת הקורות אל היבשה. השימוש בשורש נ.פ.צ נובע מכך שכל דבר שלם המחולק ומפוזר לחלקיו קרוי "ניפוץ", וכך העצים יופרדו ויפוזרו זה מזה כדי שיהיה ניתן לשאת כל קורה בנפרד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
מנקודה זו עוברת האחריות לשלמה: וְאַתָּה תִשָּׂא. עובדיו של שלמה יאספו את הקורות הבודדות מן החוף ויישאו אותן דרך היבשה אל מקום הבנייה בירושלים [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, מוגדרת התמורה. חירם מבקש משלמה: וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי. בתמורה לעצים ולעבודתם הקשה של אנשיו, שלמה יספק מזון ויכסה את הוצאות ממלכת צור [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. [רד"ק] מדייק כי הביטוי מתייחס לאלו האוכלים על שולחנו של חירם, ומשמעותו המעשית היא אספקת מזון לחוטבים ולכורתי העצים שעסקו במלאכה.