שלמה המלך מסביר באיגרתו לחירם מלך צור את הסיבה לעיכוב ההיסטורי בהגשמת החלום להקים מקדש של קבע. אף שדוד המלך השתוקק לבנות את הבית, המציאות המדינית והרצון האלוהי הכתיבו כי המלאכה תעבור לידי בנו.
הפרשנים מציגים מספר רבדים להסבר מניעתו של דוד, המתמקדים בביטוי מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה. ברובד המעשי, שלמה מתאר את המלחמות כטרדה שמנעה מאביו להתפנות למפעל בנייה כה גדול, שכן הקמת מקדש דורשת עת של שלווה ושקט [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, שלמה בוחר בנימוק זה כלפי חוץ בלבד; הוא אינו חושף בפני חירם את הסיבה האמיתית – שה' מנע מדוד לבנות את המקדש משום שהיה איש מלחמה ששפך דם – וזאת כדי לשמור על כבוד אביו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ברובד ההלכתי, המניעה לא הייתה רק טכנית אלא עקרונית. דוד לא היה רשאי לבנות את המקדש, שכן על פי התורה קיים סדר שלבי מחייב: קודם כל על ה' להניח לישראל מכל אויביהם, ורק לאחר מכן ניתן לבנות את בית הבחירה [רש"י, מלבי"ם].
רובד רוחני עמוק יותר נלמד מתוך המילים לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו. בניין המקדש דורש כוונה טהורה לחלוטין לשם שמים, ללא כל פנייה אישית או ציפייה לרווח. מכיוון שדוד קיבל הבטחה נבואית שבניין המקדש יביא לו מנוחה מאויביו, הוא לא היה יכול לבנותו מבלי שתתערב בליבו התקווה להשיג שלום לעצמו. לעומתו, שלמה, שזכה לשלום טבעי בימיו, יכול היה לגשת לבנייה מתוך כוונה שלמה ונקייה מפניות חיצוניות [מלבי"ם].
הפסוק מתייחס לאויבים ולמלחמות אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ – כלומר, כל מלחמה ומלחמה שהקיפה את דוד מכל עבר [רד"ק]. מצב זה נמשך עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי, שכן דוד היה טרוד במלחמות כל חייו, עד שה' השלים את הכנעת האויבים בימי שלמה [מצודת דוד].
במילה האחרונה בפסוק קיים הבדל בין הכתוב למסורת הקריאה. המילה נכתבת רַגְלוֹ (רגליו של דוד), לרמז שגם דוד זכה לבסוף לראות את אויביו נופלים תחתיו. אולם היא נקראת רַגְלַי (רגליי שלי), כדי לבטא את נקודת המבט של שלמה: הוא זה שזכה להיות איש מנוחה, שאין לו מלחמות, ולכן עומד לרשותו הפנאי הנדרש לבניית הבית [רד"ק, מנחת שי].