היקף המזון העצום המוגש מדי יום לשולחנו של שלמה המלך משקף את גדולתו, את עושרו ואת תקופת השלום וההשקט שאפיינה את מלכותו. כמות הבשר נועדה להשביע את רעבונם של רבבות אנשי החצר, אך גם להפגין מותרות ושפע כיד המלך. מעניין לציין כי הפירוט מתמקד בבשר בלבד ומתעלם מיין, פירות ושאר מטעמים. הסיבה לכך היא שארץ ישראל התאפיינה בשפע טבעי כה רב של יבול חקלאי, עד שלא היה צורך למדוד ולציין את הכמויות הללו; די בפירוט כמויות הבשר העצומות כדי ללמד על היקף שאר המזונות שהוגשו בסעודות, בדומה לאופן שבו מתוארת תזונת בני ישראל במדבר על בסיס בשר ולחם בלבד [אברבנאל].
הפרשנים מסבירים כי סוגי הבקר המוזכרים נחלקים לשתי קבוצות שונות של גידול:
בָּקָר בְּרִאִים הם פרים שמנים ומפוטמים, אשר גודלו בתוך הבית והואכלו באבוס כדי להשביח את בשרם. לעומתם, בָּקָר רְעִי הם פרים שרעו באופן טבעי באחו ובמרחבי השדה הפתוחים. בשל כך הם היו רזים יותר מהבקר המפוטם, אך ייתכן שהתנועה הטבעית שלהם הפכה את בשרם לטעים יותר [רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל].
לצד הבקר הוגשו גם צֹאן, שהם הכבשים השמנים של ארץ ישראל [אברבנאל], וכן חיות בר טהורות שניצודו במיוחד עבור תצרוכת חצר המלך, המצוינות במילים אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר [מצודת ציון, שטיינזלץ]. יש מי שמזהה את היחמור כסוג של תאו [אברבנאל].
את המילים וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים מפרשים הכל כעופות שמנים שפוטמו באבוס, אולם קיימות גישות שונות לגבי זהותם המדויקת. גישה אחת גורסת כי מדובר בתרנגולים [רש"י, שטיינזלץ], ויש המדייקים שמדובר בתרנגולים מסורסים, שכן ניתוקם מהנקבות גורם להם להשמין מאוד [רד"ק, אברבנאל]. אפשרות אחרת היא שאלו אווזים [שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את השם "ברבורים" לא על שם סוג העוף, אלא על שם מקום גידולו, ומסבירה כי אלו עופות מיוחדים שהובאו מארץ ברבריה [רד"ק, מצודת ציון].