מפעל הבנייה האדיר של בית המקדש דרש כוח אדם עצום, שכן מעבר לשימוש בעצי הלבנון, הבית נבנה בעיקרו מאבנים כבדות שהצריכו חציבה ושינוע מורכבים [ביאור שטיינזלץ]. לשם כך גויסו מאה וחמישים אלף פועלים שחולקו לשתי קבוצות עבודה מרכזיות.
הפרשנים מסכימים כי כוח אדם זה לא הורכב מישראל, אלא מגרים. עם זאת, קיימות גישות שונות באשר לזהותם המדויקת. יש הסבורים כי היו אלו אנשים מאומות העולם שהתגיירו בעקבות התפעלותם מגדולתו ועושרו של שלמה המלך [רש"י]. לעומת זאת, גישה אחרת מזהה אותם כגרים תושבים מתוך האומות שנותרו בארץ, ובפרט הגבעונים. מכיוון שהגבעונים הועמדו היסטורית לתפקידי חוטבי עצים ושואבי מים, הם אלו שגויסו כעת למלאכות הכפיים הקשות של הבנייה [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג].
תפקידי הפועלים נחלקו לשניים. שמונים אלף איש שימשו בתור חֹצֵב בָּהָר, כלומר פועלים שכרתו וניתקו את האבנים ממקום גידולן הטבעי בסלע [מצודת ציון]. הסיבה לכך שמספר החוצבים היה גדול יותר ממספר הנושאים נעוצה בקושי הרב של מלאכת החציבה, שדרשה גם דיוק רב כדי להתאים את האבנים למידות המדויקות שנקבעו מראש [רלב"ג].
שבעים אלף הפועלים הנותרים הוגדרו בתור נֹשֵׂא סַבָּל. משמעות המילה סַבָּל היא משא או נטל [מצודת ציון]. תפקידם של פועלים אלו היה להעמיס את האבנים הכבדות על כתפיהם ולהובילן ממקום המחצב אל אתר הבנייה בירושלים [רש"י, מצודת דוד]. יש המדייקים כי הם נשאו את האבנים על כתפיהם רק עד לנקודות שבהן יכלו העגלות לעבור ולהמשיך את השינוע [רד"ק], ויש המוסיפים כי תפקידם כלל גם את נשיאת העצים שהגיעו מלבנון אל חוף יפו [מלבי"ם].
כדי לנהל את המערך הלוגיסטי העצום ולוודא שהפועלים אינם מתרשלים במלאכתם, הופקדו עליהם אלפי מנהלי עבודה ושוטרים שפיקחו על התקדמות הבנייה [רלב"ג, רד"ק, צאינה וראינה].