הקמת בית המקדש הייתה פרויקט לאומי אדיר ממדים שדרש משאבים וכוח אדם עצום. כדי להוציא את התוכנית אל הפועל, ייסד המלך שלמה מערך גיוס ייחודי ששיתף את העם במלאכה, תוך הקפדה על חלוקת העומס ושמירה על כבודם ורווחתם של האזרחים.
הכתוב מציין כי שלמה העלה מַס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלא מדובר במס כספי, אלא במס של כוח אדם, כלומר גיוס אנשים לעבודת המלך [מצודת דוד, רלב"ג, שטיינזלץ]. מנגד, ישנה דעה ולפיה המילים וַיְהִי הַמַּס מכוונות לגביית כספים שנועדו לממן את שכרם של אותם שלושים אלף פועלים [רש"י]. עם זאת, פרשנים אחרים דוחים את האפשרות של מס כספי, ומוכיחים מתוך תיאור משמרות העובדים כי מדובר בשירות פיזי של העם [רד"ק].
אותם שלושים אלף איש היו בני ישראל, ונועדו למלאכת כריתת העצים. מדובר היה בעבודה שנחשבה לאומנות של ממש ולא לעבודת פרך שוברת גב, דוגמת חציבת האבנים בהר וסחיבתן, שהוטלה על נוכרים תושבי הארץ [רד"ק].
באשר למקום עבודתם, קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי הפועלים הישראלים נשלחו אל הלבנון כדי לכרות עצים יחד עם עבדי חירם מלך צור [מצודת דוד, צאינה וראינה]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי חירם לא אפשר לישראלים לעבוד בשטחו, ולכן פועלי שלמה כרתו עצים קטנים יותר ביערות שהיו מצויים בתוך גבולות ארץ ישראל, בעוד עבדי חירם כרתו את הארזים הגדולים בשטחם [מלבי"ם, אברבנאל].
כדי שהמטלה לא תכביד על העם יתר על המידה, חולקו העובדים לשלוש קבוצות. בכל חודש יצאו עשרת אלפים איש לעבודה, בעוד עשרים האלף הנותרים שהו בביתם. כך נוצר מצב שבו כל פועל עבד חודש אחד, ולאחריו שהה חודשיים בביתו כדי לעסוק בצרכי משפחתו ומשקו [רלב"ג, מלבי"ם, רד"ק]. חלוקה זו נבעה מתוך התחשבות עמוקה בחיי המשפחה של הפועלים, כדי שלא יתרחקו מנשותיהם לתקופות ארוכות ויוכלו להמשיך לקיים את מצוות פרייה ורבייה. יחס זה דומה להלכה הקובעת כי אדם היוצא ללמוד תורה רשאי להיעדר מביתו לחודש אחד בלבד, אלא אם קיבל את הסכמת אשתו, שזוכה לזכויות רוחניות שוות על תמיכתה [צאינה וראינה].
מעבר לצורך המעשי, ללקיחת המס מִכׇּל־יִשְׂרָאֵל הייתה משמעות רעיונית עמוקה. שלמה המלך לא רצה שבניין המקדש יהיה מפעל יחיד שלו, אלא שאף שכל העם יהיה שותף בו. מכיוון שלא ייתכן שכל המון העם יבנה בפועל, לקיחת המס מנציגי הציבור הפכה את כלל ישראל לשותפים פעילים בהקמת בית ה׳ [אהבת יהונתן].