תארו לעצמכם שאתם בונים בניין גדול ומרשים. בדרך כלל, את החלקים הכי יפים שמים למעלה, איפה שכולם יכולים לראות, ואילו ביסודות שקבורים עמוק באדמה משתמשים באבנים פשוטות וגסות, הרי במילא אף אחד לא רואה אותן. אבל כששלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא פעל לגמרי אחרת.
כדי להכין את הבסיס לבניין, הפועלים היו צריכים לחצוב אבנים מתוך ההר, וזה מה שמתארת המילה וַיַּסִּעוּ, שמשמעותה לעקור את האבנים ממקומן. שלמה המלך בחר להשתמש ליסודות הבניין באֲבָנִים יְקָרוֹת. הכוונה כאן היא לא ליהלומים, אלא לאבנים כבדות, חזקות ויציבות מאוד. בנוסף, הן היו אַבְנֵי גָזִית, כלומר אבנים שהחליקו ויישרו אותן בצורה מדויקת ומושלמת.
למה שלמה המלך השקיע כל כך הרבה באבנים שייקברו באדמה ואיש לא יראה? הסיבה היא שהוא בנה בית לה', שרואה גם את מה שנסתר מעיני בני אדם. בנוסף, שטח המקדש הוא כל כך קדוש, עד שגם עומק האדמה שם קדוש וראוי לאבנים המכובדות והמושקעות ביותר.
בגלל אותה קדושה מיוחדת של המקדש, היה אסור להשמיע בו רעש של כלי ברזל. לכן, את כל העבודה של סיתות והחלקת האבנים עשו בחוץ, באזור החציבה, ורק כשהאבנים היו מושלמות ומוכנות, הביאו אותן אל תוך אתר הבנייה.