תשובתו של אחימלך לשאול המלך מהווה כתב הגנה מנומק, בו הוא מסביר מדוע סייע לדוד בתום לב. הפרשנים מסכימים כי טענתו המרכזית של אחימלך היא שלא היה לו כל יסוד לחשוד שדוד מורד במלכות, ולכן הניח בטבעיות שדוד פועל בשליחות המלך.
אחימלך פורס בפני שאול ארבעה נימוקים שונים מדוע המחשבה על מרד מצד דוד הייתה בלתי סבירה לחלוטין [מלבי"ם]:
ראשית, מצד אופיו, דוד הוא נֶאֱמָן ואינו בוגד בטבעו. שנית, מצד ייחוסו, הוא וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ, בשר מבשרו של בית המלוכה ולא בן למשפחת אויבים.
שלישית, מצד התנהגותו המוכרת, דוד הוא בבחינת וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ. רוב הפרשנים מבארים ביטוי זה במשמעות של התקרבות אל עבודת המלך. כלומר, דוד תמיד התקרב לשמש את המלך, עמד תחת פיקודו, והיה נשמע ומציית לכל פקודותיו ללא רבב.
רביעית, מצד מעמדו, דוד הוא וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. המלך מעולם לא השפיל את דוד, ולכן לא היה לו כל מניע למרוד כדי להשיג כבוד שאבד לו. מבחינה דקדוקית, המילה וְנִכְבָּד מנוקדת בפתח תחת האות בי"ת, מה שמצביע על כך שמדובר בפועל בזמן עבר בבניין נפעל [מנחת שי].
לאור כל הסיבות הללו יחד, נאמנותו, קרבתו המשפחתית, צייתנותו המוחלטת וכבודו השמור, טוען אחימלך כי לא היה שום רמז שהיה עשוי לעורר את חשדו שדוד נמלט או פועל בניגוד לרצון המלך, ולכן סייע לו מתוך אמונה שלמה שהוא ממלא את פקודת שאול [רש"י, מצודת דוד].