גד הנביא מצווה על דוד, על פי ה', לעזוב את מקום המפלט הנוכחי שלו ולשוב לנחלת שבטו. דוד אכן מציית לנבואה זו.
ההוראה לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה נושאת משמעות כפולה. במישור המעשי, הנביא מורה לדוד שלא יתגורר בארץ זרה כאילו היה אויב ישראל [ביאור שטיינזלץ]. במישור הרוחני, זוהי אזהרה שלא להישאר במצודה הסמוכה למואב מתוך הסתמכות על זכותה של רות המואביה זקנתו [חומת אנך].
במקום זאת, נמסר לו הציווי לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה (המילה וּבָאתָ מנוקדת בקמץ תחת האות תיו [מנחת שי]). המעבר ליהודה נועד כדי שדוד יישען על זכות אבותיו משבט יהודה, שתגן עליו ותציל אותו [חומת אנך]. הפרשנים מסכימים כי לארץ יהודה היה יתרון אסטרטגי מובהק עבור דוד: מכיוון שזהו שבטו, חיו שם רבים מאוהביו וממכריו. סביבה זו העניקה לו הגנה, שכן תושבי המקום היו יכולים להזהיר אותו מראש על כל ניסיון של שאול לתפוס אותו, ולאפשר לו להימלט [רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. ואכן, שאול לא חיפש אחריו כל עוד שהה שם, עד שדוד עבר לקעילה, עיר שהייתה בקצה הגבול ורחוקה ממקורביו [רד"ק, אברבנאל].
מעבר לביטחון האישי והנכונות לסבול את תלאותיו בתוך ארצו [ביאור שטיינזלץ], ההליכה ליהודה היוותה גם סימן נבואי לעתיד: רמז לכך שבתחילת דרכו כמלך, דוד עתיד למלוך על שבט יהודה בלבד במשך שבע שנים [אברבנאל].
בעקבות הציווי, מגיע דוד אל יַעַר חָרֶת. על פי הפשט, "חרת" הוא פשוט שמו של המקום, אך המדרש מציע רובד נוסף ולפיו השם מרמז על כך שהמקום היה יבש וצחיח לחלוטין. בזכות בואו של דוד, ה' הרטיב והפריח את היער [רד"ק].