שמואל א, פרק כ״ב, פסוק י״ז

ברגע דרמטי של שבר במלכות, המלך שאול מוציא פקודת השמדה נגד כוהני ה' בטענה למרד ובגידה, אך נתקל בסירוב חסר תקדים מצד נאמניו.

שאול פונה לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו, שהם חיילי משמר המלך [ביאור שטיינזלץ], ומצווה עליהם: סֹבּוּ, כלומר פנו, והרגו את הכוהנים. על פי מסורת מדרשית, פנייה זו כוונה לשרים בכירים, אבנר ועמשא, ולפי דעה זו יש להבין את הפסוק כאילו המלך פונה אל הרצים וכן אל השרים הניצבים עליו, שכן אבנר ועמשא לא היו חיילים פשוטים אלא שרי צבא [רד"ק].

ההאשמה של שאול כלפי הכוהנים היא כפולה: ראשית, הוא טוען כִּי גַם יָדָם עם דוד, כלומר שהם שותפים לעצתו ולתוכניותיו [מצודת דוד]. שנית, הוא מאשים וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי (המילה נכתבת בתנ"ך כאזנו, אך נקראת אזני [מנחת שי]). המלך טוען שגם אם לא יכלו לעצור את דוד, עצם העובדה שידעו על בריחתו ולא דיווחו לו על כך מחייבת אותם מיתה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בפועל, סביר להניח שהכוהנים כלל לא ידעו על מתיחות כלשהי, אלא ראו את הגעתו של דוד כאירוע תמים, והניחו שפשוט אינם בקיאים בכל סודות הממלכה [ביאור שטיינזלץ].

למרות ההוראה המפורשת של המלך, וְלֹא אָבוּ, כלומר סירבו עבדי המלך לשלוח את ידם בכוהנים. הפרשנים מצביעים על שני מניעים עיקריים לסירוב זה: מן ההיבט המוסרי והעובדתי, החיילים חששו לפגוע בכוהני ה' הקדושים, והבינו כי האשמתו של המלך שקרית לחלוטין ושהכוהנים אינם מעורבים בשום מרד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מן ההיבט ההלכתי, סירובם נשען על כלל הנלמד מספר יהושע, שלפיו אדם הממרה את פי המלך חייב מיתה, אך למעט מקרה שבו המלך מצווה על האדם לעבור עבירה. במצב כזה, הפקודה בטלה ואסור לציית למלך [רש"י, רד"ק].