שמואל א, פרק כ״ב, פסוק י״ז

המלך שאול מצווה על לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו, שהם חיילי משמר המלך או שריו הבכירים: סֹבּוּ, כלומר פנו, והרגו את כוהני ה'. שאול מאשים את הכוהנים כִּי גַם יָדָם עם דוד כשותפים לתוכניותיו, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי, שכן לטענתו אי-דיווח על הבריחה מחייב מיתה, אף שבפועל סביר שהכוהנים כלל לא היו מודעים למתיחות. למרות פקודת המלך המפורשת, עבדיו וְלֹא אָבוּ לשלוח יד בכוהנים. סירובם נבע מהבנתם כי ההאשמה שקרית ומחשש לפגוע בכוהני ה', וכן מן הכלל ההלכתי הקובע כי פקודת מלך המצווה על עשיית עבירה היא בטלה ואסור לציית לה.