דוד מביע בפני אביתר צער עמוק ולוקח אחריות מלאה על הטבח שבוצע בבני משפחתו. על פי מסורת הקריאה והכתיב, שמו של המלשין נכתב בפסוק דויג אך נקרא דּוֹאֵג [מנחת שי].
כאשר דוד אומר בַּיּוֹם הַהוּא, הוא מתייחס לזמן שבו שהה בנוב. הפרשנים מסכימים כי דוד מודה שכבר אז הבחין בנוכחותו של דואג, שהיה מעבדי שאול, והיה עליו להבין ולהיזהר, שכן ידע בבירור כי דואג ימהר לדווח למלך על המתרחש.
מתוך הבנה זו, דוד זועק אָנֹכִי סַבֹּתִי. משמעות הביטוי היא שדוד מכה על חטא, מתאונן ומודה: אני הוא זה שגלגל וסיבב את פני הדברים עד שהגיעו לידי האסון הזה, ורק בשל חוסר הזהירות שלי באה התקלה ונגרמה מיתת כולם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תחושת האשמה של דוד כה כבדה, עד שהוא רואה את עצמו כמי שחטא במידת מה במזיד. מכיוון שידע מראש על הסכנה שבדואג ובכל זאת לא נזהר, הוא מכיר בכך שהוא הסיבה הישירה להרג, ועל כן הוא זקוק לכפרה. תפיסה זו נתמכת במסורת חז"ל המובאת במפרשים, שלפיה ה' פנה לדוד והאשים אותו ישירות בכך שעל ידו נהרגה נוב עיר הכהנים [מלבי"ם].