שאול עומד מול המעגל הקרוב אליו, חש מבודד ונבגד, ונושא דברים המשלבים עוקצנות מרה עם מציאות פוליטית. הוא מנסה להבטיח את נאמנות אנשיו על ידי פנייה לרגש השבטי שלהם, ותוך כדי כך מציב סימן שאלה על התועלת המעשית שעשויה לצמוח להם מתמיכה ביריבו, דוד.
בפנייתו אל בְּנֵי יְמִינִי, שאול מדגיש את העובדה שרוב משרתיו והניצבים עליו היו מבני השבט שלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדגשה זו נועדה לעורר בהם רגש של מחויבות, שכן הוא רומז שעליהם היה לדאוג לו ולחוש בכאבו דווקא משום שהם בני משפחתו ושבטו, ומשום כך תמוה בעיניו שאיש מהם לא גילה את אוזנו על המתרחש [רד"ק, אלשיך]. בנוסף, הוא עורך השוואה סמויה בין נאמנותם לנאמנות שבט יהודה: בעוד שאנשי יהודה עשויים לתמוך בדוד מתוך תקווה טבעית לקבל נחלות ומשרות מבן שבטם, לבני בנימין אין כל סיבה לצפות ליחס מועדף שכזה [מלבי"ם].
כדי להמחיש את טענתו, שאול שואל באופן רטורי ועוקצני גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים וכן האם לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, כלומר האם הוא ימנה את כולם למפקדי צבא [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי שאול מצביע על חוסר ההיגיון המעשי שבתקוותם של המשרתים. הרי ברור שאין לדוד מספיק קרקעות ומשאבים כדי לחלק לכולם, ולא ייתכן שכולם ימונו לשרים, שכן בהכרח רק מעטים יכולים להחזיק בעמדות פיקוד, ואילו שאר העם יישארו עניים ואנשים פשוטים. מתוך כך, שאול תמה מדוע הם בוגדים בו או עומדים מנגד, שהרי גם אם יתמכו בדוד, בלתי אפשרי שכולם יפיקו מכך תועלת כלכלית או שלטונית [מצודת דוד, מלבי"ם].