יצא לכם פעם להרגיש שדווקא האנשים שהכי קרובים אליכם, אלה שתמיד היו לצידכם, פתאום לא עוזרים לכם כשאתם צריכים אותם? זה בדיוק מה שמרגיש שאול המלך. הוא עומד מול האנשים הכי קרובים אליו ומרגיש בודד. הוא פונה אליהם וקורא להם בְּנֵי יְמִינִי. שאול מזכיר להם שהם בני השבט שלו, שבט בנימין. הוא בעצם אומר להם שהם כמו משפחה אחת, ולכן הם היו צריכים להיות הראשונים שדואגים לו, וזה מאוד מוזר לו שאף אחד מהם לא בא לספר לו על מה שקורה מאחורי גבו.
כדי לשכנע אותם להישאר נאמנים אליו, שאול מסביר להם שאין להם שום סיבה הגיונית לעזור לדוד, שהוא בכלל משבט יהודה. הוא שואל אותם: גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים? כלומר, האם דוד באמת יחלק לכל אחד ואחד מכם אדמות ושטחים חקלאיים? והוא ממשיך ושואל האם לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת? כלומר, האם הוא יהפוך את כולכם למפקדים חשובים בצבא?
שאול מראה להם שהתקווה שלהם לקבל פרס מדוד היא פשוט לא הגיונית. הרי ברור שלדוד אין מספיק אדמות כדי לתת לכולם, וגם אי אפשר שכולם יהיו מפקדים, כי תמיד צריכים להיות גם אנשים פשוטים וחיילים רגילים. לכן שאול לא מבין למה הם עומדים מהצד או בוגדים בו, הרי גם אם הם יתמכו בדוד, רובם לא ירוויחו מזה שום תפקיד חשוב או עושר.