השמועות על התבססותו של דוד מגיעות לאוזני שאול ומשנות את תמונת המצב המוכרת לו. המלך, היושב בגינוני מלכות כשהוא מוקף בעבדיו, מבין כי האיום על כיסאו הופך לממשי וגלוי.
רוב הפרשנים מסבירים כי המילים כִּי נוֹדַע דָּוִד מתארות את הרגע שבו דבר קיומו של דוד ואנשיו התפרסם ברבים. עד לאותו שלב, דוד היה נחבא ואיש לא ראהו [מצודת דוד], או שעקבותיו של המחנה שאסף סביבו לא היו ידועים [מלבי"ם]. כעת, שאול מבין שדוד הפסיק להיות פליט בודד והפך לשר ולמנהיג של צבא עצמאי [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גילוי זה מעורר בשאול חשש כבד שעליו להישמר מפניו [רש"י], שכן הוא מפרש את התקבצות האנשים סביב דוד כמרד גלוי שנועד לארוב לו, להילחם בו ולקחת ממנו את המלכות [רד"ק]. העובדה שדוד ואנשיו נמצאים בארץ יהודה מחזקת את החשד של שאול שדוד משתמש בבני שבטו כדי לכבוש את המלוכה [אלשיך].
הכתוב מתאר ששאול יושב תַּחַת הָאֶשֶׁל, כלומר תחת אילן [רד"ק, מצודת ציון], במקום הנקרא בָּרָמָה. ציון המיקום מעורר קושי, שכן בתחילת הפסוק נאמר ששאול יושב "בגבעה". כדי ליישב זאת, מציעים הפרשנים כמה כיוונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שרמה אינה עירו של שמואל הנביא, אלא פשוט תיאור של אזור גבוה ונישא בתוך גבעת שאול עצמה, שבו צמח העץ [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי האשל סימן את הגבול הגיאוגרפי שבין העיר גבעה לעיר רמה, בנחלת שבט בנימין [רש"י, מלבי"ם].
לצד ההסברים הגיאוגרפיים, הפרשנים מביאים את דרשת חז"ל שרואה בפסוק רובד סמוי של השגחה. לפי דרשה זו, שאול אכן ישב פיזית בגבעה, אך זכה לשבת בכיסא המלכות בזכות אותו אשל גדול אשר ברמה, הלא הוא שמואל הנביא, שהתגורר ברמה והיה מתפלל עליו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
הפסוק נחתם בתיאור וְכׇל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו, המציג את שאול יושב בעמדת כוח כדרכו של מלך [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, מעמד זה הופך לזירת התרעומת של שאול כלפי מקורביו. כשמתברר לו היקף ההתארגנות של דוד, הוא חושד שעבדיו, בני שבט בנימין, ידעו על כך והעלימו ממנו את המידע במקום להזהירו מראש [אברבנאל].