מתוך תחושת נרדפות עמוקה, שאול מטיח באנשיו האשמות קשות וחש כי כל סביבתו הקרובה פנתה נגדו והיא תומכת בסתר ביריבו. הוא פותח וטוען קשרתם, כלומר התאגדתם יחד במרד נגדי [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאילו דוד הבטיח לכולכם טובות הנאה [מצודת דוד, אברבנאל]. את דוד עצמו הוא מכנה בן ישי, והשמטת שמו המפורש נעשית במכוון כדרך של ביזיון וזלזול [רד"ק].
טענתו הראשונה של שאול מתמקדת בהסתרת המידע ממנו בכרת בני, כלומר בעת שכרת יהונתן ברית עם דוד. שאול טוען כי לו היו מגלים את אוזנו בזמן אמת, היה נשמר ומונע את התפתחות המרד [מצודת דוד, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי שאול מבין שאנשיו שותקים בדיוק בגלל אותה ברית, ומתוך נאמנות ליהונתן בנו הם נמנעים מלדווח לו [אברבנאל].
מעבר לבגידה המעשית, שאול מביע כאב אישי עמוק על כך שואין חולה מכם עלי – אין איש שכואב את כאבו, דואג לו או מרגיש חולה בעבורו לנוכח המצב [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כפילות המילים וגלה את אזני בפסוק נובעת מסערת רגשות ומכאב לבו של המלך [מצודת דוד].
השלב הסופי של המרד בא לידי ביטוי בכך שדוד ממתין לארב כדי להדיח את המלך [ביאור שטיינזלץ]. שאול טוען כלפי אנשיו: גם אם בעבר לא חשבתם שהברית תוביל למרד, הרי שעתה המרד יצא אל הפועל, וניכר בחוש כיום הזה שדוד אוסף אנשים לארוב לו, ובכל זאת איש מכם לא מזהיר אותי [מלבי"ם, מצודת דוד]. לבסוף, שאול משיב לעצמו על שאלותיו מתוך ייאוש: אם בנו יוצא חלציו מקים עליו את עבדו למרוד בו, אין זה פלא שגם שריו ואנשיו יבגדו בו ויעלימו ממנו מידע [אברבנאל].