פקודת המלך להוצאתם להורג של כוהני נוב מוטלת על האיש שהביא להפללתם, ובכך נסגר מעגל טרגי של הלשנה ורצח. הכתוב מקפיד לציין את שמו של הרוצח בשינוי כתיב, לדויג במקום דואג, כדי לבטא את גריעותו ושפלותו באותו מעמד [רד"ק, אברבנאל]. שינוי השם נדרש על ידי חז"ל כרמז לכך שדואג נתפס במצודה כדג בעקבות מעשיו, או כביטוי לצער ולקריאת "ווי" של ה׳ על כך שדואג יצא לתרבות רעה [רש"י, מנחת שי].
הבחירה בדואג כמבצע הטבח אינה מקרית. בציווי סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים, המלך מטיל את המשימה דווקא על המלשין, על פי הכלל המשפטי הקובע כי יד העדים צריכה להיות הראשונה לפגוע במי שנידון למוות על פיהם [מלבי"ם, אברבנאל, מנחת שי]. מעבר לכך, המשימה הוטלה עליו משום שהוא כבר הוכיח את נאמנותו למלך בהלשנתו, וכעת נדרש להשלים את המעשה [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הדבר נובע מהעיקרון הרוחני לפיו מגלגלים חובה על ידי אדם שהוא כבר חייב ורשע [אברבנאל].
כאשר נאמר וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים, הכוונה היא שדואג ביצע את ההרג בכל כוחו, וייתכן שנעזר באנשים נוספים שהיו נאמנים לו אישית כדי להשלים את המשימה [ביאור שטיינזלץ].
תיאור הנרצחים כנֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד מדגיש את גודל האסון ואת מעמדם הרם של הקורבנות. אפוד הבד היה לבוש מכובד וייחודי שאותו לבשו אנשים נכבדים וגדולים שיוחדו לעבודת ה׳ [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל]. יש המפרשים כי תיאור זה מעיד שהם היו כוהנים הראויים לשאול באורים ותומים [אברבנאל]. בעוד שגישה אחת מזהה את שמונים וחמישה החללים ככל הגברים ממשפחת אחימלך [ביאור שטיינזלץ], גישה אחרת מדייקת מן הפסוק שדואג הרג בפועל הרבה יותר אנשים, אך מתוכם היו בדיוק שמונים וחמישה אנשים דגולים שהיו ראויים ללבוש את האפוד [רד"ק].