באווירה מתוחה בחצר המלכות, לאחר ששאול מאשים את מקורביו ובני שבטו בקשירת קשר נגדו לטובת דוד, משתררת שתיקה. אף שלא נרקם כל קשר כזה, והמצב המורכב נבע רק מהסכסוך האישי בין שאול לדוד, שאול מתוסכל מאדישות עבדיו. ברגע זה מנצל דואג האדומי את ההזדמנות ומתערב בדיון.
הפרשנים נחלקים בהבנת מעמדו של דואג באותו רגע, המתואר במילים וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל. יש המפרשים זאת כתיאור פיזי, שדואג פשוט עמד בסמוך לעבדי המלך בעת שדיבר [מצודת דוד]. לעומתם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נִצָּב מעידה על תפקיד של שררה, כלומר דואג היה ממונה ושר על עבדי שאול [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
דואג פותח ומספר כי ראה את דוד מגיע נֹבֶה, לעיר נוב. הוא בוחר להשתמש בכינוי "בן ישי" כדי להתאים את עצמו לסגנונו של שאול ולבזות את דוד [אברבנאל]. בדבריו, דואג מדגיש שדוד בא אֶל אֲחִימֶלֶךְ, ניסוח שנועד לרמוז על פגישה אישית וקשירת קשר עם הכהן, במקום לומר שדוד פשוט בא אל בית ה' [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי רשעותו הגדולה של דואג לא נבעה מהמצאת שקרים, אלא משימוש מניפולטיבי באמת. דואג דיווח על העובדות היבשות, אך השמיט במכוון את כל הפרטים שמוכיחים את חפותו של אחימלך הכהן. הוא הסתיר את העובדה שדוד הגיע חרד ולבדו, וטען שהוא נמצא בשליחות סודית ודחופה מטעם שאול המלך [אברבנאל, מלבי"ם].
בנוסף להשמטות, דואג עיוות את סדר האירועים כדי להפליל את הכהנים. הוא סיפר שאחימלך שאל עבור דוד באלוהים לפני שנתן לו לחם וחרב. לו זה היה סדר הדברים, הכהן היה מגלה דרך השאלה בה' שדוד הוא בורח, ואסור היה לו לסייע לו. אולם באמת, השאלה בה' נעשתה רק בסוף. אחימלך נתן לדוד לחם רק משום שדוד היה מורעב, אך דואג הציג זאת כצידה לדרך ארוכה. כמו כן, דואג דיווח שאחימלך נתן לו את חרב גלית, כאילו בחר בה במיוחד, בשעה שדוד רק ביקש נשק כלשהו וזו הייתה החרב היחידה בנמצא [מלבי"ם].
מעבר לכך, עצם הדיווח על השאלה באורים ותומים נועד להסית את שאול, שכן על פי המסורת שואלים באורים ותומים רק עבור מלך, ודואג רמז בכך שאחימלך התייחס לדוד כמלך החדש [אברבנאל].
בשל לשון הרע המחושבת וההרסנית הזו, שהובילה להשמדת כהני ה', קילל דוד את דואג בספר תהלים, וחכמים קבעו כי בגלל דיבור פיו איבד דואג את חלקו לעולם הבא [אברבנאל].