שמואל א, פרק ל׳, פסוק כ״ד

חלוקת שלל במלחמה נשענת על מאמץ משותף ותלות הדדית של כלל המחנה, ולא רק על נוכחות בחזית. דוד דוחה בתוקף את דרישת הלוחמים לקחת את הכול לעצמם וקובע וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה, שכן טענתם אינה מתקבלת על הדעת. הוא פוסק כי כולם יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ בשווה, כך שכְּחֵלֶק של האחד יהיה בדיוק כחלקו של השני. ההיגיון המעשי הוא שהשמירה בעורף אפשרה את הלחימה, לצד ההכרה הרוחנית שהניצחון הושג בעזרת ה' בזכות כולם. גישה ייחודית אף גורסת כי זכותם של השומרים גדולה מזו של הַיֹּרֵד לקרב, והחידוש הוא שדווקא הלוחמים מורשים לחלוק עמם בשווה.