שמואל א, פרק ד׳, פסוק ד׳

בשעת משבר צבאי החליטו בני ישראל להביא את הארון לשדה הקרב, ולכן וַיִּשְׁלַח הָעָם שליחים לשילה על דעת עצמם, ללא רשות אלוהית ומבלי לחזור בתשובה או לשאול בנביא. למרות מסורת על קיומם של שני ארונות, למעשה היה רק ארון אחד שכלל את הלוחות השלמים ושבריהם ומעולם לא נועד לצאת למלחמה, ואותו וַיִּשְׂאוּ השליחים שלא כדין ממקומו הקבוע. ה' מכונה כאן צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים כדי להדגיש שהוא אדון המערכות הקרוב לקוראים אליו באמת, אך גם כביקורת על כך שמקומו הראוי של הארון הוא במשכן תחת הכרובים ולא בשדה המערכה. שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי... חָפְנִי וּפִינְחָס נכחו שם כי רק כוהנים מורשים לשאת את הארון, אך הבאתו נועדה מאת ה' לזמן אותם למות ביום אחד בשדה הקרב בגלל חטאיהם. חטאי הכוהנים והעם שסמך על הארון כקמע עוררו את מידת הדין, ולכן בסוף הפסוק הוא נקרא אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים, שם המבטא דין, בניגוד לשם המפורש בתחילתו המבטא רחמים.