בעקבות גילוי גבורתו של ה' ומפלתן של אימפריות אדירות כדוגמת בבל, קורא הנביא לעמים כולם, קרובים ורחוקים כאחד, לשמוח ולתת כבוד לה' אשר רק בכוחו לחולל תמורות היסטוריות כאלה [רד"ק, שד"ל].
הפרשנים נחלקו בביאור המילה בָּאֻרִים, וניתן להצביע על שתי גישות מרכזיות בהבנתה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון אור ואש. לפי פירוש זה, הקריאה היא לכבד את ה' באמצעות הדלקת אבוקות של אור ומדורות. פעולה זו נועדה לשמש כאות ישועה ולבשר את בשורת הגאולה למרחקים, כפי שנהוג לעשות בעת התרחשותה של תשועה גדולה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כיוון נוסף בגישה זו מקשר את המילה לאקלימים חמים באזור הדרום [שד"ל], או כהבטחה רוחנית להבאת אור לצדיקים, כנגד הגאולות מבבל ומאדום [רש"י].
הגישה השנייה מפרשת את המילה בָּאֻרִים במשמעות גיאוגרפית של עמקים, גבולות או בקעים, בדומה לביטויים במקרא כמו "אור כשדים" או "מאורת צפעוני". על פי הבנה זו, הקריאה מופנית לאותם אנשים שנאלצו לברוח ולהסתתר בנקיעים ובבקיעי הארץ מפחד האויב; כעת, משהובטחה גאולתם, הם יוצאים ממחבואם ומכבדים את ה' [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. לחלופין, הכוונה היא פשוט לתושבי הערים, שכן רוב הערים בנויות בעמקים ולא על הרים [רד"ק].
המשך הפסוק מרחיב את הקריאה גם אל בְּאִיֵּי הַיָּם, דהיינו הארצות המרוחקות שמעבר לים הגדול. הפרשנים מציינים כי הפועל כַּבְּדוּ משמש בפסוק באופן כפול, ומושך אל עצמו גם את החלק השני של המשפט. כלומר, לא רק הנסתרים בבקעים או מדליקי האורות יכבדו את ה', אלא גם הגולים והעמים השוכנים באיי הים הרחוקים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם]. אותם עמים מרוחקים יכירו בגדולת ה' ויכבדו את שמו, מתוך הבנה שאת כל הפלאות והמעשים האדירים שהוא עשה בעמים, הוא עשה למען עם ישראל [רד"ק, מלבי"ם].