זמן של חורבן וגלות מביא עמו השוואת מעמדות מוחלטת בחברה. כל ההיררכיות החברתיות, הדתיות והכלכליות קורסות, וכל בני האדם נותרים שווים בפגיעותם ובגורלם המשותף. השימוש החוזר בכ"ף הדמיון הכפולה מדגיש את ההשוואה המוחלטת וההדדית, ומלמד שהגדולים יושפלו עד שיהיו שווים לקטנים [ראב"ע, רד"ק, מצודת ציון].
ההשוואה בפסוק נחלקת לסוגים שונים של מעמדות שיתבטלו. בתחילה מוזכר ביטול של שררה ומעמד אישי, ולאחר מכן ביטול של מעמדות המבוססים על ממון ומסחר [מלבי"ם]. יש המסבירים כי הפסוק מתאר הדרגה של אובדן חשיבות: תחילה מתבטלת החשיבות הציבורית והתדירית של כָעָם כַּכֹּהֵן, לאחר מכן מתבטלת החשיבות הפרטית שבתוך הבית המבוטאת במילים כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו וכן כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ (כאשר כַּגְּבִרְתָּהּ משמעו אדונית), ולבסוף מתבטל גם המעמד המקרי שנוצר בעקבות עסקאות מזדמנות, כפי שמופיע במילים כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר [חומת אנך].
כאשר השובים יובילו את העם לגלות, הם לא יישאו פנים לאנשים נכבדים. האדם הפשוט יחלוק גורל זהה עם הכהן, ועבדים ושפחות יהיו חסרי הבדל מאדוניהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. גם בתחום המסחר, כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר, יחול שינוי מהותי. בימי שגרה, הקונה קרקע שמח בחלקו והמוכר נעצב על אובדן נחלתו. אולם בדרך לגלות, מכיוון שלא ניתן לקחת את הקרקעות, הקונה לא ישמח והמוכר לא יתאבל [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
בתחום הכספים, כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה, המציאות הטבעית שבה המלווה שולט בלווה תיפסק. הלווה ייוותר ללא יכולת לשלם, והמלווה יבין שלא באמת הפסיד את כספו ללווה, שכן גם אם הכסף היה נשאר בידו, השובים היו מחרימים אותו [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים נחלקים בהבנת ההבדל בין זוג המילים כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה לבין הזוג החותם את הפסוק, כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ (הנושה והחייב לו). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבדל נעוץ בסוג ההלוואה: בעוד שמלווה עוסק בהלוואת כסף, נֹּשֶׁה הוא אדם המלווה מוצרים אחרים כגון יין, שמן ותבואה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. גישה אחרת טוענת כי שני המושגים יכולים להתייחס לכסף, אך ההבדל הוא בזמן ובפעולה. מלווה הוא האדם בשעת נתינת הכסף או מי שזהו עיסוקו הקבוע, ואילו נֹּשֶׁה הוא המלווה בשעת תביעת החוב, כאשר הוא דוחק בחברו לשלם חוב שטרם נפרע [מלבי"ם, שד"ל]. דעה נוספת גורסת כי נֹּשֶׁה הוא בעל הממון, ואילו אֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ הוא מי שלוקח הלוואה כנגד משכון [ראב"ע]. על אף חילוקי הדעות בהגדרת המונחים, התוצאה הסופית זהה: גם תובע החוב וגם מי שאין בידו לשלם ייוותרו שווים בעוניים המוחלט, לאחר שכל נכסיהם יאבדו [מלבי"ם].