ביום שבו תתגלה מלכות ה' בעולם, יתגמד ויחוור כל כוח אחר, בין אם הוא ארצי ובין אם הוא שמימי. המילים וְחָפְרָה וכן וּבוֹשָׁה מבטאות כלימה, כאשר התוצאה הישירה של הבושה היא כהות מאור הפנים [מצודת ציון]. המילה וְחָפְרָה מצביעה על דרגה עמוקה יותר של בושה, שבה מרוב כלימה מבקשים לחפור ולהסתיר את הפנים בטמון. כך, אור הלבנה הקטן יוסתר לגמרי, ואפילו אורה החזק של החמה יתמעט [מלבי"ם]. המילה כִּי מופיעה כאן במשמעות של "כאשר" [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים גישות שונות בשאלה על מי נופלת בושה זו. גישה אחת מסבירה כי נוכח הופעת מלכותו של ה', תתאפס כל ממשלה אחרת והמאורות עצמם יתגמדו [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הבושה אינה של המאורות עצמם, אלא של עובדי האלילים המשתחווים להם. ביום זה יכירו הכל כי ה' הוא הסיבה הראשונה המשגיח על הבריאה כולה, ועובדי השמש והירח יתביישו בטעותם [רש"י, מלבי"ם]. אבן עזרא מביא פירוש זה אך מעדיף לראות בשמש ובלבנה משל למלכי האדמה והשלטונות שיבושו ויאבדו את כוחם. בדומה לכך, יש המזהים את המאורות כמשל ספציפי לנפילתה של מלכות בבל [שד"ל]. כיוון פרשני נוסף קושר את החושך לתחושתם הסובייקטיבית של הגויים. בעת מלחמת גוג ומגוג או בנפול בבל, מרוב הצרות והפורענויות שיבואו על העמים, העולם יחשיך בעבורם ומאור השמש והירח ייראה בעיניהם כדבר חסר תוחלת [רד"ק, מצודת דוד].
כאשר ה' ימלוך בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם, המקום היחיד שיישאר לפליטה, יזכו מנהיגי העם לכבוד רב. וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד – זקני העם והדבקים בה', שהשכילו לדעת כל העת כי הוא האלוהים האמיתי, ינחלו כבוד ותפארת [מצודת דוד, רד"ק]. יש הרואים בכך רמז לתחילת תקופת בית שני, שבה עם ישראל הונהג בעצת הזקנים על פי התורה, ללא מלך בשר ודם [שד"ל]. במבט רוחני עמוק, אור מלכות ה' יחליף את אור החמה, והזקנים ונביאי ה' יקבלו את האור האלוהי וישפיעו אותו הלאה אל העולם, ממש כשם שהלבנה מקבלת את אורה מן השמש ומאירה אל הארץ [מלבי"ם].