קולות החגיגה וההילולה מפנים את מקומם לזעקות שבר פומביות. מוקד הפורענות מתואר דרך סמלי המשתה, כאשר היין, שנועד לשמח את הלב, הופך למוקד של אבל ומצוקה ברחובות העיר.
המילה צְוָחָה מתפרשת כצעקה עזה הנשמעת בַּחוּצוֹת, כלומר בפרהסיא ובמרחב הציבורי [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזעקה עַל הַיַּיִן נובעת מחסרונו; האנשים בוכים ומתלוננים על כך שאין להם יין לשמוח בו, ויש אף המתארים אותם צועקים בשווקים ומחפשים נואשות מישהו שימכור להם מעט יין [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישות אחרות מציעות כי היין אכן קיים, אך הנסיבות השתנו. יש המפרשים כי הגולים עומדים ברחובות וכוסות יין בידם, אך במקום לשורר עליו כבעבר, הם ממררים בבכי [מלבי"ם]. גישה נוספת טוענת כי הזעקה אינה על חסרון היין, אלא היא פורצת בעיצומו של משתה היין עצמו, כאשר האויב מתנפל עליהם לפתע בליל שמחתם [שד"ל]. דעה נוספת גורסת שהם צועקים במקומות שבהם נהגו לאחסן או לשתות את היין [אבן עזרא].
בעקבות כך, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה. הפרשנים מסכימים כי המילה עָרְבָה נגזרת מהמילה "ערב", ומשמעותה היא שהשמחה החשיכה. השמחה נמשלת לאור המאיר את הנפש, וכאשר היין והחגיגות פוסקים, שמש השמחה שוקעת וחושך יורד על הלבבות [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון, שד"ל, מלבי"ם, מצודת דוד], או שהשמחה פשוט בטלה לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
לבסוף, גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. המילה גָּלָה מתפרשת כלשון גלות, כלומר השמחה הלכה ועזבה את הארץ [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. כדי להבין את עומק החורבן, יש להבחין בין שני חלקי הפסוק: שִׂמְחָה מבטאת את התחושה הפנימית שבלב, בעוד מְשׂוֹשׂ מתאר את הפעולות החיצוניות המבטאות שמחה זו, כגון ריקודים, ניגונים, משתה ולבישת בגדי חג. מכיוון שאור השמחה הפנימית החשיך, ממילא גלה ונעלם כל ביטוי חיצוני של משוש [מלבי"ם]. גישה ייחודית מוסיפה כי הביטוי מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ אינו רק תיאור רגשי, אלא מכוון באופן ספציפי לעיר ירושלים, שהיא עצמה גלתה [רש"י].