הנבואה מציירת תמונה קודרת של חורבן מוחלט וריקנות, שבה השמחה והחיים נעלמו כליל מן הנוף העירוני. במקום המולה אנושית, רק ההרס והדממה יורשים את המרחבים שבעבר שקקו חיים, והשממה עצמה הופכת ל"תושבת" היחידה. נבואה זו מתארת את ערי הגויים באחרית הימים, בתקופת מלחמת גוג ומגוג, שבה יסופו רוב העמים [רד"ק].
הנביא משתמש בביטוי נִשְׁאַר בדרך של לשון בני אדם, כדי להמחיש שכל מה שנותר כעת הוא החורבן [אבן עזרא]. השמחה גלתה מן העיר, ובמקומה נותרה רק שַׁמָּה, כלומר שממה מוחלטת [מצודת דוד, מצודת ציון]. העיר, שבעבר הייתה מלאה בבתים ובדירות, נותרה כעת ריקה מאדם [מלבי"ם].
החלק השני של הפסוק מתאר כי וּשְׁאִיָּה יֻכַּת־שָֽׁעַר. המילה שְׁאִיָּה נגזרת מלשון שואה, הרס וחורבן [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והמילה יֻכַּת משמעותה מכה וכתיתה [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת אופי הפגיעה בשער. גישה אחת מסבירה את ההרס כתוצאה טבעית של העזובה: מכיוון שהעיר שוממת מאין יושב ואין יוצא ובא, שעריה מתפוררים וניתצים מאליהם, שכן אין איש שיתחזק אותם [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המציעים הסבר מיסטי ולפיו השערים מנופצים על ידי מזיקים המשתלטים על הבתים הנטושים [רש"י], כחלק מכוחות של רוע ופגעים הנעים בעולם ומשחיתים כל מה שנקרה בדרכם [ביאור שטיינזלץ].
גישה אחרת מתמקדת במהותו של השָֽׁעַר כמוקד חברתי. השער לא היה רק פתח פיזי, אלא המרכז ההומה של העיר ומקום המפגש של ההמונים והזקנים [מלבי"ם]. יש הטוענים כי אין הכוונה לשבירה פיזית של דלתות, שכן המילה נכתבה בלשון יחיד בעוד שלשערי העיר היו שתי דלתות, וכן משום ששער הוא למעשה חלל ופתח שאינם יכולים להישבר. לכן, הפגיעה מכוונת לרחבה שלפני השער. הפועל יֻכַּת מושאל כאן ומתייחס לאנשים שהיו רגילים לשבת שם, כלומר מקום הקיבוץ ההומה יוכה ויהפוך לשממה גמורה [שד"ל].