באחרית ימי הזעם, עת תגיע הגאולה, עתיד ה' לערוך דין חובק כל שיקיף את כלל המציאות. המשפט האלוהי לא יצטמצם רק לעולם התחתון, אלא יפגע בשמים ובארץ כאחד, וישדד את מערכות הכוח המוכרות [שטיינזלץ]. פעולת המשפט מבוטאת במילה יִפְקֹד, שמשמעותה יצווה, יבוא בחשבון ויעניש [מצודת ציון].
הכתוב יוצר הקבלה ברורה בין הפגיעה בצְבָא הַמָּרוֹם לבין הפגיעה במַלְכֵי הָאֲדָמָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מלבי"ם ואברבנאל] היא שצבא המרום מתייחס למלאכים, שהם שרי האומות הממונים על הגויים בשמים. לפי תפיסה זו, כוחן של הממלכות בארץ יונק וקשור ישירות למלאכים המייצגים אותן למעלה. לכן, ה' יפיל ויבטל תחילה את כוחם של השרים העליונים מלהשפיע ולעזור לאומות, ורק לאחר מכן יעניש את מלכי האדמה עצמם, שחלקם יבואו להילחם במלחמת גוג ומגוג.
מנגד, יש המפרשים את המונח כמתייחס לגרמי השמים המוחשיים – המזלות, הכוכבים והמאורות. פגיעה זו עשויה להתבטא בקדרות הירח והשמש, שתשמש כאות מבשר רעות למפלת האומות [רד"ק], או כביטול מוחלט של כוחות האסטרולוגיה ועבודת האלילים. מהלך זה יוביל לכך שהאנושות כולה תכיר במלכותו הבלעדית והישירה של ה' מבלי להישען על כוחות טבעיים או שרים שמימיים [מלבי"ם, אברבנאל].
גישה שונה לחלוטין מציג שד"ל, החולק על הפירוש שמדובר במלאכים, שכן מלאכי ה' הטובים אינם חוטאים ואין סיבה שייענשו על ידו. לשיטתו, צבא השמים אינו אלא משל פיוטי למלכי האדמה העוצמתיים, ובראשם מלכות בבל, שבלטה בין שאר הממלכות כשם שהמאורות הגדולים בולטים בשמים. לפיכך, הנבואה אינה עוסקת באחרית הימים, אלא מתארת אירוע היסטורי שבו ה' יעניש את המלכים, ימסור אותם בידי נבוכדנאצר, ולבסוף יפיל גם את בבל וישיב את עם ישראל לארצו בכבוד.
לעומתו, פרשנים אחרים רואים בפסוק זה ייעוד רחוק לעתיד לבוא, לימות המשיח ולתחיית המתים. באותם ימים, סדרי בראשית ישתנו, כוחם של השרים העליונים ומלכי הבשר ודם יתבטל לחלוטין, וה' ימלוך לבדו על כל הארץ מתוך השגחה פרטית וישירה מהר ציון [אברבנאל, מלבי"ם].