חזון דרמטי של חורבן מוחלט וזעזוע עמוק מצטייר מבעד למילים אלו, המציגות ארץ שמתרוקנת מיושביה, מעושרה ומהדרה. תיאורי ההרס הקשים משמשים כאזהרה על פורענות אלוהית, אך טומנים בחובם גם הבטחה כי מתוך השבר הגדול תצמח בסופו של דבר גאולה לשארית הפליטה.
באשר ליעדה של נבואת הזעם, קיימת מחלוקת רחבה בקרב המפרשים. הגישה המרכזית [רש"י, מלבי"ם ומצודת דוד], הנשענת גם על דברי חז"ל, סבורה כי מדובר בנבואת פורענות על עם ישראל, המתארת את גלות עשרת השבטים על ידי אשור. רש"י מסביר כי הנביא מזהיר את העם שטרם יזכו לנחמה, הם עתידים לעבור צרה רבה, ורק הנותרים יזכו לראות את הגאולה.
מנגד, יש הסבורים כי הנבואה כלל אינה עוסקת בישראל. [שד"ל] טוען כי מדובר במפלתה של אימפריית בבל, שכן סגנון הדברים נוטה ללעג ולשמחה לאיד, כיאה למפלת אויב, ולא לבכי על חורבן האומה. גישה שלישית [רד"ק ואברבנאל] מרחיבה את היריעה וטוענת כי הנבואה מכוונת לעתיד לבוא, לימות המשיח. לשיטתם, המילים מתארות את חורבן האומות כולן במסגרת זעזוע עולמי, שכן בהמשך הפרק מופיעים ביטויים גלובליים שאינם מתאימים לתיאור ארץ ישראל בלבד.
זווית ייחודית מוסיף [חומת אנך], המדייק במילה "הנה", שלרוב מסמלת במקרא שמחה. לשיטתו, השמחה החבויה כאן היא על כך שה' שפך את חמתו על העצים והאבנים של הארץ, ובכך כילה את זעמו על הרכוש והציל את שארית ישראל מהשמדה מוחלטת.
הנביא משתמש ברצף של פעלים כדי להמחיש את שלבי החורבן, ו[רד"ק] מציין כי כפל המילים נועד לחזק ולהעצים את תיאור ההשחתה.
תחילה ה' בוקק את הארץ, כלומר מרוקן אותה. יש המפרשים ריקון מיושביה [רד"ק ומצודת דוד], ויש המפרשים ריקון מכל שפע, פרי, עושר ונכסים [מלבי"ם וחומת אנך].
לאחר מכן הוא ובולקה, מילה שפורשה כמחריבה, שוברת ומוחצת את גוף הארץ [רש"י, אבן עזרא ושטיינזלץ], או כגוזרת ומנתקת אותה מן היישוב [מצודת דוד]. פרשנים אחרים [רד"ק ואברבנאל] מסבירים את המילה מלשון פתיחה, כלומר פריצת שערי הארץ כך שתושביה ייאלצו לצאת ממנה.
פעולת ההרס נמשכת כאשר ה' ועוה פניה. הפירוש הפשוט הוא עיוות, עיקום ושינוי מראה הארץ מטוב לרע [שד"ל ואבן עזרא]. אולם, פרשנים רבים [רש"י, מצודת דוד ואברבנאל] מפרשים את המילה "פניה" כפני הדור – החשובים, העשירים והנכבדים. ה' יעוות ויבלבל את דעתם של מנהיגי הארץ, ויכה אותם בבהלה ובטירוף כך שלא ידעו כיצד להינצל.
לבסוף, והפיץ יֹשביה, פיזור המוני העם. רוב הפרשנים רואים בכך תיאור של יציאה לגלות בארצות זרות, אך [שד"ל] מפרש כי מדובר בפיזור מקומי – תושבי הארץ ינוסו בבהלה ויתפזרו לכל עבר מפני פחד האויב הפולש.