הנבואה משתמשת בדימויים חקלאיים ציוריים מעונת המסיק והבציר כדי להמחיש מצב של חורבן והידלדלות קיצונית, שבעקבותיהם תשרוד רק שארית זעירה.
הפרשנים נחלקו בשאלה על מי נסובה נבואה זו. הגישה הראשונה סבורה כי מדובר בעם ישראל. לפי גישה זו, הפסוק מתאר את מיעוט הניצולים מקרב העם, שיישארו בודדים ומפוזרים בין אומות העולם [רש"י]. יש המפרשים כי הפסוק מחלק את תיאור החורבן לשניים: בְּקֶרֶב הָאָרֶץ מתייחס לארץ ישראל, בה תתרחש הכחדה המונית, ואילו בְּתוֹךְ הָעַמִּים מתייחס לגולה, שם ייוותר קומץ קטן של ניצולים [מלבי"ם]. דעה נוספת גורסת כי המיעוט יישאר בשווה, הן בארץ והן בגלות [מצודת דוד].
מנגד, גישה שניה מפרשת כי הנבואה כלל אינה עוסקת בישראל, אלא באומות העולם. רוב העמים יסופו, והמעטים שיישארו בחיים יכירו בגדולת ה' ויקבלו עליהם את אמונתו [רד"ק, אברבנאל]. בתוך קו מחשבה זה, יש מי שמזהה את הארץ המוזכרת בפסוק כבבל, שהייתה מרכז העמים ומוקד של עושר וגדולה, ועתידה להתמעט מיושביה ולהישאר שוממה [שד"ל].
כדי לתאר את מיעוט הניצולים, הפסוק משתמש בשני דימויים. הדימוי הראשון הוא כְּנֹקֶף זַיִת, מונח המתאר את פעולת ההכאה, הניעור והחבטה בעץ הזית בעת המסיק. כשם שלאחר החבטה נשארים רק זיתים בודדים המפוזרים בראש העץ, כך יישארו מעטים מהאנשים [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הדימוי השני הוא כְּעוֹלֵלֹת אִם־כָּלָה בָצִיר. כְּעוֹלֵלֹת הם אשכולות הענבים הקטנים והדלים הנותרים על הגפן לאחר שתלשו את הפירות, ואין איש שם לב אליהם, וזאת כאשר כָּלָה (הסתיים) הבָצִיר (קטיף הענבים). דימויים אלו משלימים זה את זה וממחישים את מצבה העגום של השארית שנותרה מאחור [אבן עזרא, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ].