החורבן והכיליון הפוקדים את הארץ אינם תופעת טבע מקרית, אלא תוצאה ישירה של חטאי בני האדם, המביאים על עצמם ועל סביבתם עונש כבד של שריפה, שממה והתמעטות אוכלוסין דרסטית.
החורבן מתחיל בגלל עַל כֵּן אָלָה, כאשר הפרשנים נחלקו מהי אותה קללה. הגישה המרכזית [רש"י, מצודת דוד, רד"ק] מסבירה כי מדובר בעוון של שבועת שווא, חטא של נשיאת שם ה' לשקר, אשר בגללו נענש העולם כולו. לעומת זאת, יש המפרשים כי הקללה נובעת מזעקתם של העשוקים והנגזלים המקללים את עושקיהם [שד"ל]. גישה נוספת קושרת זאת לקללה המפורשת הכתובה בתורה בפרשת ניצבים, החלה על מי שעובר על חוקי התורה [מלבי"ם]. מבחינה לשונית, יש להבין את המילה כאילו נכתב "באלה", כלומר החורבן מגיע באמצעות הקללה [אבן עזרא].
אותה קללה אָכְלָה אֶרֶץ, כלומר הביאה להשחתה, כיליון ושריפה של הארץ [מצודת ציון, מלבי"ם]. כתוצאה מכך וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ. לגבי משמעות פועל זה, חלק מהפרשנים מסבירים שהוא נגזר מלשון שממה, כלומר יושבי הארץ הפכו לשוממים וחרבים [מצודת ציון, רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים זאת מלשון אשמה ועונש, שכן התושבים נושאים באשמה על כך שבחטאיהם גרמו לחורבן הארץ [מלבי"ם, שטיינזלץ].
בעקבות שריפת הארץ, עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ. הפרשנים מסכימים כי המילה חָרוּ נגזרת מהשורש ח.ר.ר, המבטא יובש, צמא, חום ושריפה. כשם שהארץ נשרפה כליל, כך גם התושבים נחרכו, נצטמקו וכלו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, שד"ל].
סופו של תהליך ההרס הוא שוְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר. בעקבות המלחמות והמגפות יישארו בעולם רק מעט מאוד בני אדם [מצודת דוד, אברבנאל, שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי המילה אֱנוֹשׁ רומזת לכך שהשורדים המעטים יהיו דווקא האנשים הפשוטים, דלת העם [מלבי"ם].