חורבן הארץ והשממתה מתבטאים בהפסקת התנובה החקלאית, מציאות שמקרינה ישירות על מצב הרוח החברתי ומשמשת כמשל לנפילת העם ביד אויביו [שד"ל].
הפרשנים מסבירים את המילים הפותחות את הפסוק במונחים של חורבן והשחתה. המילה אָבַל משמעותה שממה, הרס ואובדן, ואילו אֻמְלְלָה מבטאת כריתה והשחתה. התִּירוֹשׁ הוא ענבי היין או היין עצמו.
ברמה המעשית, הפרשנים מסכימים כי הגפנים נשחתו והפירות כלו משום שאין עובדי אדמה שיזמרו ויעדרו את הכרמים. לצד זאת, הפסוק משתמש בהאנשה פיוטית כדי לתאר את היעדר התנובה: היין והגפן מתוארים כמי שמתאבלים ונעצבים על מיעוט יבולם [שד"ל]. באופן ציורי אף יותר, התִּירוֹשׁ מתואר כבנה של הגפן, והוא מתאבל על כך שהגפן שהולידה אותו נובלת ואומללה, ממש כבן המתאבל על מות אביו [מלבי"ם].
בעקבות חורבן הכרמים, נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב. אלו הם האנשים הרגילים בשמחה ושותי היין. מכיוון שטבעו של היין לשמח את לב האדם, הרי שכאשר הוא אובד ומתמעט, השמחה מתחלפת באנחה. המלבי"ם מוסיף נדבך פיוטי ומסביר כי מכיוון שהיין עצמו שרוי באבל, אין הוא מסוגל עוד לשמח אחרים. מנגד, יש המצביעים על מעגל ציני ודו-סטרי: דווקא חוסר השמחה והיעדר הפעילות החברתית בלבות האנשים, הם אלו שגורמים להם לחדול משתיית יין ומעבודת הכרמים, מה שמוביל בתורו לשממת הגפנים [ביאור שטיינזלץ].