ישעיהו, פרק כ״ד, פסוק ז׳

תארו לעצמכם עולם שבו כל השדות והמטעים פתאום מפסיקים להצמיח פירות. איך לדעתכם אנשים היו מרגישים? כאשר הארץ נחרבת, אין מי שיעבוד באדמה ויטפל בכרמים. לכן, המילה אָבַל מתארת כאן מצב של שממה, אובדן והרס, והמילה אֻמְלְלָה פירושה השחתה או כריתה. הנביא משתמש בתיאור ציורי ועצוב כדי להמחיש לנו את המצב. הוא מספר על התִּירוֹשׁ, שזה ענבי היין או היין עצמו, ומתאר כיצד היין והגפן שעליה הוא גדל ממש מתאבלים ונעצבים על כך שהפירות נהרסו. אפשר אפילו לדמיין שהיין הוא כמו בן שמתאבל על אימו, הגפן, שקמלה ונובלת. בגלל החורבן של הכרמים, נֶאֶנְחוּ כל אותם אנשים שנקראים שִׂמְחֵי לֵב. אלו הם האנשים הרגילים בשמחה. מכיוון שטבעו של יין הוא לשמח את הלב, ברגע שהוא נעלם ואובד, השמחה הגדולה מתחלפת מיד באנחה של עצב.