האווירה החגיגית של משתאות היין מפנה את מקומה למציאות של יגון עמוק, שבה סמלי השמחה מאבדים את כוחם. הפרשנים מסכימים כי המילים בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן מבטאות שבירה של המנהג המקובל, לפיו שתיית יין מלווה בדרך כלל בזמירות ובשמחת משתה [רד"ק, מצודת דוד]. כעת, לא רק שכלי הנגינה ישבתו, אלא אף השירה הקולית תיפסק לחלוטין, ובמקומה תבוא אנחה [מלבי"ם, רד"ק]. מעתה, אם ישתו יין, לא יהיה זה מתוך שמחה או בליווי ניגון, אלא מתוך הכרח בלבד [אבן עזרא], במטרה להפיג את האבל, הצער ומרירות הנפש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
בהמשך לכך, הפסוק קובע כי יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. המילה שֵׁכָר מכוונת ליין ישן [מצודת ציון] או ליין חזק ומשכר במיוחד [מלבי"ם באור המילות], והמילה יֵמַר משמעותה שיהפוך למר [אבן עזרא, מצודת ציון]. גם אותו מעט משקה חזק, שנועד בדרך כלל לשמח, לא יצליח להאיר את פני השותים; טעמו יורגש כמר ממש בפיהם מרוב ריבוי הצרות [רד"ק, מלבי"ם באור המילות]. מעבר למשמעות הכללית של אובדן השמחה, יש הקושרים תיאור זה לאירוע היסטורי ספציפי, ומפרשים כי הפסוק רומז למשתה שערכו אנשי בבל, אשר הפך באחת למרירות בשעה שעירם נתפסה במפתיע בעיצומה של החגיגה [שד"ל].