הפסוק משרטט תמונת מצב קשה של חורבן, גלות ושממון עירוני.
הביטוי קִרְיַת תֹּהוּ מורכב מהמילה קִרְיַת, שמשמעותה עיר [מצודת ציון] ומתייחסת בפרט למבנה העיר, לחומותיה ולקירוי הבתים שבה [מלבי"ם], ומהמילה תֹּהוּ, שמשמעותה ריקנות, שממון וחורבן [מצודת ציון, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעיר נקראת כך על שם סופה: רק לאחר שהעיר נִשְׁבְּרָה וחרבה, היא הופכת לעיר של תוהו ושממון, ומאבדת את תוארה כעיר גדולה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל]. לעומת זאת, אבן עזרא מציע שהכינוי מתאר את סיבת החורבן, ומכוון לכל עיר שתושביה רדפו אחר התוהו וההבל, ולכן נשברה.
חלקו השני של הפסוק, סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא, מתאר מצב שבו לא ניתן או אין מי שייכנס לבתים. רד"ק מעיר כי המילה כָּל אינה בהכרח מוחלטת, אלא מכוונת לרוב הבתים בעיר. הפרשנים מציגים מספר סיבות לסגירת הבתים: הגישה הבולטת מסבירה כי הבתים נותצו וחרבו עד כדי כך שאין כל אפשרות פיזית או עניין להיכנס אליהם, והם נראים כסגורים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. גישה אחרת תולה זאת בנסיבות האנושיות של המלחמה והגלות: שד"ל מפרש שהבתים נסגרו וננעלו מתוך פחד מפני האויב הפולש. מנגד, אבן עזרא ומלבי"ם מתארים מצב של נטישה, שבו מרוב צער ומצוקה יצאו התושבים לרחובות או הוכנו ליציאה לגלות בארץ אויב, וכך נותרו הבתים סגורים וריקים מאדם.