זעזוע כבד וחורבן מוחלט מתרגשים לבוא על העולם, ורצף הפעולות הכפולות בפסוק נועד להמחיש את עוצמת האסון. הפרשנים מסכימים כי התיאור הפיזי של הרס האדמה משמש למעשה משל למרבית הצרות והפורענויות שעתידות ליפול על הגויים, כאשר כפל המילים נועד לחזק ולהדגיש את חומרת האירועים [רד"ק, מצודת דוד].
הפסוק משתמש בשלושה פעלים שונים כדי לתאר את שלבי החורבן:
תחילה נאמר רֹעָה הִתְרֹעֲעָה, לשון המבטאת שבירה, רצוץ, זעזוע והתערערות [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה, מילה המציינת ריסוק לחתיכות רבות והפיכה לפירורים קטנים [רש"י, מצודת ציון].
לבסוף נאמר מוֹט הִתְמוֹטְטָה, לשון נטייה, נפילה ואובדן יציבות מוחלט, שבו גם הארץ המוצקה ביותר קורסת מתחת לכפות הרגליים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
בקרב המפרשים ישנן שתי גישות מרכזיות להבנת סדר הפעולות בפסוק. גישה אחת מזהה כאן תהליך מדורג של הרס ההולך ומחריף: בתחילה הארץ נסדקת ונשברת מחמת הרעש, אך חלקיה עדיין מחוברים זה לזה (רֹעָה הִתְרֹעֲעָה). בשלב השני, הקרקע מתפרקת לחלוטין לחתיכות דקות ופירורים (פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה). בשלב הסופי, הארץ כולה מאבדת את משענתה, מתמוטטת וזזה ממקומה (מוֹט הִתְמוֹטְטָה) [מלבי"ם].
מנגד, עולה קושי הגיוני: כיצד הפסוק פותח בשבירה והתפוררות חמורה, ומסיים בהתמוטטות ותנודה שנראות כפגיעה קלה יותר? על כך מוסבר כי השבירה וההתפוררות המוזכרות בתחילת הפסוק אינן מתרחשות בכל העולם, אלא רק במוקד הרעש שבו האדמה נבקעת. לעומת זאת, סיום הפסוק מתאר תופעה רחבה הרבה יותר, שבה הארץ כולה מתחילה למוט ממקומה ולנוע בחוסר יציבות [שד"ל].