העולם עתיד להתמלא במכשולים, מהמורות וצרות תכופות שאין דרך להימלט מהן. הנביא משתמש בדימוי חי מעולם הציד כדי לתאר סדרה של אסונות משונים ומתגלגלים, שבהם צרה אחת משמשת סיבה ומובילה בהכרח לצרה הבאה אחריה [מלבי"ם, מצודת דוד, אבן עזרא].
על פי הדימוי, תחילה מגיע הפחד, הבהלה שנועדה להבריח את הניצוד ממקומו. בעודו נס באימה, הוא נופל אל הפחת, המוסברת כגומא או חפירה עמוקה [רש"י, מצודת ציון], או לחלופין כמקום נמוך ושקוע שאינו בהכרח בור חפור [מלבי"ם]. כאשר ינסה להיחלץ מתוך הפחת ולברוח לעבר השני, רגלו תילכד מיד בפח, שהוא רשת או מלכודת הממתינה לו שם [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות הנמען שעליו תבוא הצרה, יושב הארץ, נחלקו הפרשנים. גישה מרכזית אחת גורסת כי האזהרה מופנית כלפי אומות העולם והאימפריות ששלטו בישראל בגלות, כדוגמת אדום, ישמעאל או בבל. על פי פירוש זה, האומות שחשו עצמן אדוני הארץ יזדעזעו ויפלו, בשעה שהנביא מדבר מגרונם של הצדיקים ועם ישראל שעתידים להינצל מאותה פורענות [רש"י, רד"ק, שד"ל]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מכוון דווקא כלפי עם ישראל היושב בארצו, ומתאר את שרשרת הפורענויות הקשות שפקדו אותו בשל חטאיו [מצודת דוד, מלבי"ם].